עדכון? אני חושבת…

אני לא אסחף עם זה, נכון?
אני לא מגזימה, הכל בשליטה.
אני לא אנורקסית או משהו, בכלל לא.
תסתכלו עלי, אני נראית לכם אנורקסית?
אנורקסיות הן רזות מידי, הן מרעיבות את עצמן.
אני לא אנוקסית.
אני רק נערה שנמאס לה להיות שמנה, נמאס לה למדוד בגדים ולא לקנות אותם, נמאס לה לא ללבוש מכנסיים קצרים ולא ללבוש בגד ים ולשמוע כמה יפה היא הייתה יכולה להיות "אם היא הייתה מורידה קצת במשקל."
אין דבר שאני שונאת יותר מה"אם" הזה. מה "אבל."
"היית יכולה להיות כזאת תלמידה נהדרת, אבל."
"היית יכולה להיות כזאת סופרת מדהימה, אבל."
אבל את לא משקיעה, אבל את לא מתמידה, אבל את שמנה.
אם הייתי יכולה להשמיד את המילה הזאת, את האבל הזה. הייתי לוחצת על הכפתור.
נמאס לי כבר מהאבל, כל כך נמאס לי!
אני בוגרת מידי, אבל. אני ילדותית מידי, אבל.
יש בי שני אנשים שונים שנלחמים על השליטה, אם הייתי יכולה רק לבחור באחת מהן… להעלים את השנייה. אם הייתי יכולה לשנות את הגיל שלי, שיתאים לפחות לאחת מן האנשים שאני.
בסיפור שלי, הרוח נפרדת מהגוף. היא צפה הרחק ממנו בזמן שהוא ישן, היא הולכת לחלום.
ככה אני מרגישה, שהרוח שלי פשוט לא מתאימה לגוף. כאילו לא היו מספיק גופים בשביל שתי הרוח האלה ופשוט הכניסו ילדה קטנה ואישה בוגרת לגוף של נערה אחת וקיוו שהיא תצליח להתמודד עם זה.
ובכן, היא לא מצליחה.