JD – פרק 10

אבל אז היא תפסה בידי, ומשכה אותי אל החדר.
ישבתי על מיטתה, היא התקרבה לאחד הארונות שלה והוציאה ספר סגול ועבה.

תהיתי מה זה, אז היא התיישבה לצידי.
לאחר מכן פתחה את הספר העבה, בעמוד הראשון ניצבה תמונה גדולה… שלי… תמונה ישנה, עם השיער הממש ארוך, יחד עם אשר…
מעליה היה כתוב בסגול, בכתב יד מסודר: "האחד והיחיד, ג'סטין ביבר ♥".
הבטתי בתמונה, ואז ב-אנדרלה הדומעת, לא הבנתי מה היא מנסה לומר לי בזה.
דפדפתי לעמוד הבא, היו מודבקות תמונות, ומתחת לכל אחת מהתמונות היה רשום איפה צולמו ומתי.
לאחר כמה עמודים של תמונות בשנה מסוימת, הודבק דף ביוגרפיה, על החיים שלי.
עברתי לעמוד הבא, תמונה גדולה של האלבום הראשון שלי ורשימת השירים בו.
לאחר מכן האלבום השני, עם רשימת השירים… אבל עדיין לא הבנתי.
מה שכן, הספר היה כמו מן ציר זמנים.
התמונות היו מסודרות על פי הסדר שבו צולמו, המשכתי לדפדף, הכל נראה כל כך ישן.
הודבקו גם כתבות מהעיתון, התמונות שלי ושל סלנה…
הגעתי לעמוד "חג המולד", תמונה של האלבום עם רשימת השירים.
בנוסף לכך גם תמונות מההופעה שלי מול ברק אובמה ואשתו, ועוד קהל.
מיד אחרי "חג המולד" הגיע יום הולדתי, הבטתי בתמונות שהיא אספה…
אבל אחרי יום ההולדת שלי, "ציר הזמנים" נקטע.
ניצב שער שנקרא "ג'סטין ביבר בתור אח".
בעמוד אחרי זה, היא כתבה את איך שהיא דמיינה אותי בתור אח.
אך בעמוד לאחר מכן, כתבה איך אני באמת בתור אח.
היא השתמשה הרבה במילים: "מציק", "מעצבן", "סנוב", "שחצן", "גאוותן", "רע"…
עברתי לעמוד הקודם, איך שהיא דמיינה אותי, הייתי כל כך רחוק…
העמוד של דמיונה היה מקושט בלבבות, ואילו העמוד בו כתבה איך אני באמת היה כתוב בצבעים קודרים, וללא חייכנים, ללא קישוטים, ללא מדבקות.
אחרי זה נשארו עוד כמה עמודים ריקים עד לסוף הספר.
בעמוד האחרון נכתב:
"אז כאן הספר מסתיים, אני מניחה שהספר ליווה את ג'סטין כל ילדותו ללא ידיעתו, אבל למי אכפת? נמאס לי לעקוב אחרי כל דבר שהוא עושה.
אם יש משהו שלמדתי מלערוך את הספר הוא שהעיניים לפעמים משקרות, הוא לא מה שחשבתי שהוא.
אז אולי בעוד כמה שנים אראה את הספר לילדיי ואסביר להם עד כמה שזה לא בריא להתאהב בדמות ידוענית, אבל בינתיים הספר הזה יישאר בליבי.
בטוח שג'סטין כבר יספיק לחטט ולראות אותו, או שיום אחד אראה לו אותו בעצמי.
להתראות ג'סטין שדמיינתי, שלום ג'סטין המציאותי.".
אז הבנתי למה היא התכוונה כשנתנה לי לראות את הספר… היא ממש מאוכזבת ממני.
באותם הרגעים רציתי כל כך לחזור לאותן התקופות בהן הייתי ילד צעיר בן 15 שמתרגש לשיר מול קהל.
את האמת? הספר ממש ריגש אותי, לא חשבתי לעצמי שיכול להיות דבר על כך מרגש בספר, אני לא טיפוס של "לקרוא".
אז כן, הספר ההוא גרם לי לדמעות בעיניים, במיוחד הפסקה האחרונה.
היא לא שונאת אותי, היא מאוכזבת ממי שאני.
"אנדרלה…" מלמלתי בשקט.
"כן?" היא שאלה מנגבת את דמעותיה.
"אכזבתי אותך…" אמרתי בשקט.
היא שתקה והביטה אל עיניי.
לאחר מספר שניות השפילה את מבטה, "אני מצטער, אנד-לי." פניתי אליה.
היא לא הסתכלה עליי.
"תגידי, למה לא סיפרת לכיתה שלך שאנחנו אחים?" שאלתי אותה.
אנדרלה אחזה בידי, "אתה באמת שואל אותי את זה? אתה לא מסוגל להבין?".
המבט הקודר שלה ננעץ בפניי, ואז הבנתי… היא מתביישת בי.
"אני מביך אותך?" שאלתי.
היא הנהנה, "אתה גם לא מתייחס אליי, כל היום אתה חושב על החברה שלך ועל איך להציק לי… לא נמאס לך?" היא אמרה.
"ואת לא מציקה לי? נשמה טהורה שכמוך…" אמרתי.
"כי אני לא רוצה שתשתלט עליי! אני לא רוצה להיות דמות חלשה מולך, אני מנסה להיות קשוחה, אתה לא רואה את זה?!" היא התפרצה עליי.
שתקתי, פשוט לא היה לי איך להגיב.
"אני מצטער על הכל… באמת, מה אני יכול לעשות כדי שתסלחי לי?" שאלתי אותה.
היא הנידה את ראשה לשלילה, "שום דבר, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.".
"אבל אני אשתנה, אני מבטיח, רק תתני לי הזדמנות להוכיח לך שאני יכול." אמרתי לה.
"שמעת פעם את השיר On my own?" היא שאלה אותי.
אישרתי, אני מכיר את השיר, שיר ישן.
"תקשיב למילים." היא אמרה ונתנה לי את המחשב הנייד שלה.
כן, אני לא ממש זוכר את המילים.
השיר התנגן, ואז, סוף כל סוף, הקשבתי לשיר, ולא רק שמעתי אותו.
"לפעמים אני תוהה,
היכן ביקרתי.
מי אני? האם אני מתאימה?
לגרום לאנשים להאמין,
זה קשה לבד.
כאן בחוץ, לבדי.
אנחנו תמיד מוכיחים מי אנחנו.
תמיד מגיעים לכוכב העולה הזה,
שינחה אותי,
ויאיר לי את דרכי הביתה.
כאן בחוץ, לבדי.
כשאני מדוכאת ומרגישה רע,
אני עוצמת את עיניי ואז אני יכולה להיות איתך.
או מותק, היי חזק בשבילי.
מותק, היי שייך אליי.
עזור לי בדרכי, עזור לי, צריכה אותך…" אז היא עצרה את השיר.
"פעם חשבתי שמי שהילדה מדברת עליו במובן כלשהו יכול להיות אתה, כנראה שטעיתי." היא אמרה ויצאה מהחדר.
ירדתי למטה בעודי קורא בשמה, היא שכבה על הספה והביטה בתקרה.
"אני יותר מידי אנוכית כלפיך, אני מצטערת." היא אמרה.
"לא, זה מגיע לי… אני מצטער." אמרתי לה.
היא חייכה, "אני מוכנה לסלוח לך אם אתה תסלח לי." אמרה.
"עסק." אמרתי ולחצנו ידיים.
אז היא הביטה בי כאילו היא רוצה לומר משהו אבל לא בטוחה לגבי זה.
אחרי כמה שניות של תהייה היא אמרה: "אפשר לבקש ממך להתנהג כמו אח אוהב? או במילה אחת, חבר (לא בן זוג) ?".
"כן, בתנאי שגם את תהיי כזו." אמרתי לה.
היא הסכימה, "זה מוזר, דווקא כשההורים לא בבית, ואין מי שיעניש אותנו אם נריב, אנחנו מסתדרים." אמרה.
שנינו צחקנו.
הדלקנו טלוויזיה וצפינו יחד בתוכנית הראשונה ששודרה – "לגמרי במקרה".
אני ישבתי והיא הניחה את ראשה על ברכיי.
באיזשהו שלב נרדמנו בתנוחה הזו.
בבוקר, התעוררנו, וגילינו שאנחנו באותה התנוחה.
אמא ואבא העירו אותנו, קמנו מיד והלכנו לצחצח שיניים.
לא יודע למה, אבל שנינו הלכנו לאותו כיור ועשינו תחרות למי יש שיניים לבנות יותר.
"זה לא הוגן, אני רק בת 13!" היא אמרה צוחקת.
"שיניים לבנות זה לא קשור לגיל." אמרתי מחייך ושתפתי פנים.
אז היא השפריצה עליי, השפרצתי עליה, בקיצור, מלחמת מים.
מה שהיה שונה, שזה לא היה בכוונה להציק אלא כדי לצחוק.