השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 9 – [נקודת המבט של לוסי]

הייתי בחדר האחות עם ג׳יימס, הוא עומד בצד, ואני יושבת עם הרגל החבושה שלי.
״רגל אידיוטית.״ מלמלתי לעצמי וסידרתי את התחבושת.
״איך זה קרה?״ שאל ג׳יימס וגרם לי להרים את הראש, בתנוחה לא נוחה למדי.
״אני לא יודעת.״ הרמתי את הפלג העליון של הגוף שלי והזדקפתי, ״לא הרגשתי את זה אפילו.״ אספתי את השיער שלי לקוקו, והשארתי את הפוני האדיוטי שלי להיות סורר כמו תמיד.
״התקשרת לאמא שלך?״ שאל בסתמיות.
״למה אתה חוקר אותי?״ שנאתי להיות כלבה. אבל אני כזאת, אלוהים.
״למה את רעה אליי?״ הוא התחיל בויכוח של שאלות, שייקח לו הרבה זמן להיגמר.
״כזאת אני. אני כלבה ארורה ומזורגגת, אוקיי?״ אילצתי את עצמי לקשור את השרוכים של הקונברס שלי, למרות שכל תזוזה כזאת כאבה לי.
״לא את לא. תעשי לי טובה, אני זוכר שהיית כל כך ביישנית בכיתה ז׳.״ טען.
"טוב, אז אני כלבה עכשיו." עניתי ולא הבטתי בו. הוא גיחך. "מה?" שאלתי.
בעיקרון – הוא הציק לי. מקסים פשוט. אנחנו רבים כמו שני ילדים בני ארבע על בובה.
"את מצחיקה." ענה לי. אלוהים, הוא לא יכול פשוט לסתום? הוא. פאקינג. עושה. לי. בכוונה.
"צא." אמרתי. הו, כן. אני אמרתי את זה. בעצמי. לג'יימס.
"מה?" שאל ובהה בי בבלבול. קמתי בלי רצון, תפסתי לו את היד, והוצאתי אותו אל המסדרון הריק. הוא התנגד. "אמרתי שתצא." כפיתי עליו. "תודה על העזרה הנהדרת שלך, אבל אני אסתדר בלי שתזכיר לי שאני כלבה אנוכית." אמרתי בציניות וסגרתי את הדלת אחריו, בלי לחכות לתשובה.
"לוסי." אמר מבעד לדלת.
"אני לא מקשיבה לך, ג'יימס."

"אני בסדר, אמא." עניתי אל הפלאפון, בעודי נכנסת הביתה. החנקתי 'אאו' אחד והתיישבתי אל שולחן האוכל.
"אני יכולה לשמוע שאת לא, לוסי. לעזאזל, אני באה הביתה. שמעת?" התעקשה, ואני נאנחתי.
"אל תבואי, אני אסתדר." הפצרתי בה שלא להציק לי ושלא קרה כלום.
"לפחות אני אצא מוקדם יותר. יש ספגטי במקרר." הניחה לי להיות חופשיה לעוד כמה שעות בודדות. או לפחות עד שאח שלי יחזור מבית הספר.
"אוקיי, אמא. אני אוהבת אותך." אמרתי. "גם אני אוהבת אותך." ענתה לי וניתקה.
הנחתי את הפלאפון על השולחן וניגשתי בצליעות כואבות אל המקרר, נאחזת בקיר.
חיממתי את הספגטי במיקרוגל, והתיישבתי לאכול.
בדיוק התבכיינתי על זה שאני מרגישה כל כך קטנה ומסכנה, כשהפלאפון שלי צלצל.
"הלו?" עניתי בלי להביט בצג.
"לוסי?" קולו של דארן נשמע מהעבר השני של הקו. "כן?" אמרתי בלי להסס.
"רק רציתי שתדעי שאני מצטער. אני לא יודע מה נכנס בי. חיפשתי אחריך כל היום, אבל אחרי זה ג'יימס אמר לי שהלכת הביתה. למעשה, הוא כמעט הכה אותי למוות, אבל כן. זה מה שהוא אמר. אני מקווה שזה לא בגללי. אנחנו בסדר?"

ברור שאנחנו בסדר, סתם עשית לי חתיכת שטף דם ביד, הכאבת לי, איימת עלי, והפחדת אותי. ברור שאני יהיה אחלה איתך. כי כזאת אני. נמרחת על אנשים שמתעללים בי.

"זה בסדר, דארן." עזבתי את המשפט הסרקסטי שרציתי להגיד, והמשכתי. "לא הלכתי הביתה בגללך. ו.. טוב, תעזוב אותי לכמה זמן. נדבר." ניתקתי לו בפרצוף. אני לוהטת היום.
עליתי אל החדר שלי להחליף בגדים, וכשירדתי למטה חיכתה לי הודעה מזואי.
"תבואי."
לא הבנתי על מה המהומה, אבל לקחתי את המעיל שלי ונסעתי אליה.

"זואי..? איפה את?" נכנסתי בשקט אל הבית שלה, משתדלת לא להעיר את המתים.
עליתי בזהירות במדרגות המובילות אל החדר שלה, ושמעתי קולות בכי מבפנים.
"זה פשוט דפוק. דפוק דפוק דפוק." קולה החנוק של זואי נשמע קטן ומסכן.
"זואי?" נכנסתי בזהירות אל החדר שלה, שנדהמתי לראות אותו. הוא היה מבולגן ולא מסודר. הספרים היו מפוזרים על הרצפה, הדפים והקלסרים ששמרה במשך השנים היו מונחים באי סדר מטורף על השולחן, ודפים אחדים ותיקיות בצבצו מהם. המיטה שלה הייתה לא מסודרת בשלמות כמו תמיד, התכשיטים ניצבו על המדפים בפיזור נפש, הבגדים על הקולבים היו זרוקים על הרצפה, ועל המראה שלה נכתב באודם 'זו רק ההתחלה. קודם כל החברה שלכם, ולאט לאט תגלו אתן את כל הסודות שלכן'. התמונות על שולחן האיפור שלה איתי, עם קלייר, ועם ריילי הונחו בדיוק כמו שהן היו תמיד.
התכופפתי לחבק אותה ועזרתי לה לקום. "איך זה קרה?" שאלתי כשנרגעה. "חשבתי שהיית בבית כל היום."
"אני לא יודעת." ענתה. "התעוררתי היום בבוקר ונשארתי פה. הלכתי לקנות לי קופסה של גלידה וקפה באמצע היום, וזה לקח לי רק רבע שעה. כשחזרתי זה היה נראה ככה."
"התקשרת לקלייר ול -" עצרתי את עצמי לפני שאמרתי ריילי, "ודיברת איתה?" תיקנתי את עצמי.
"היא בדרך." ענתה וניגבה את הדמעות.

"אלוהים אדירים." הצעדים הקטנים והנמרצים של קלייר על רצפת העץ בבית של זואי הזכירו לי את אמא שלה. "אוקיי, זואי. דבר ראשון – נסדר פה, ונבחן את הנזקים. דבר שני, נדבר על זה. דבר שלישי, נמצא את השקית אשפה המזורגג הזה ונכסח לו את הצורה."
גם אני וגם זואי הרמנו גבות בהפתעה כשהפשילה את השרוולים שלה, אספה את השיער, ולקחה פיקוד. היה נחמד לראות את קלייר סוף סוף תופסת ביטחון עצמי שלא קשור למייקאובר ענק במלתחה של הילדה הכי חנונית בתיכון.
לאחר שסיימנו לסדר את החדר, התיישבנו במשולש על המיטה הענקית של זואי, אני עם הדובי שלה, קלייר עם הכרית הפרחונית, וזואי מדברת עם הידיים.
" – אז בקיצור, חזרתי והייתי באמצע לדבר עם בת דודה שלי על כמה שהחיים חרא והלוואי שהיה לי אספקה לכל החיים של גלידת שוקולד צ'יפס והיא הייתה ב -"
"דארן התעלל בי היום." קטעתי את זואי, וגרמתי לה ולקלייר להסתכל עלי במבט המום.
"מה לעזאזל?" אמרה קלייר בנשימה אחת, "אני לא מאמינה שהחבר שלך יעשה את זה."
"אחד, הוא לא החבר שלי. שתיים, הנה -" הראתי להן את היד שלי, כיסיתי אותה שוב בשרוול, והמשכתי. "שלוש, גם היה לי חתך עמוק בשוק." עצרתי לבסוף והראתי להן את התחבושת.
"אוי. אלוהים. אדירים." התנשפה זואי. "אתן רואות שזה מה שקורה כשאנחנו לא מדברות יום שלם?" צחקתי וזרקתי עליה את הדובי. "דרך אגב, קלייר, אח שלך מציק לי. תגידי לו להפסיק."
קלייר פשוט ענתה לי ב'ג'יימס ולוסי לנצח, שתי נשיקות במצח.'
שלושה צפצופים שונים משלושת הפלאפונים שלנו נשמעו באותו זמן, ועצרו את הנשימות והצחוקים שלנו.

"למה שלא נתעסק במקום זה בחיי האהבה של זואי. מתנדבת לספר או שאני אעשה את זה?"

הפנים של קלייר היו מבולבלות, של זואי מבוהלות, ושלי – המומות. "מה לעזאזל?" שאלתי.
"עדיף שתלכו." מלמלה זואי. "כן, כן. תלכו. תלכו. עדיף." מלמלה בלחץ.
"זואי, מה קורה?" החזקתי לה את היד והתעקשתי. "לא.. לא." ענתה. "את – את תלכי. תלכי, לוסי." המילים שלה השאירו אותי המומה, כאילו שהיא השתגעה.
"זואי," קלייר דיברה בשמי, "אנחנו פה. תדברי איתנו. אנחנו לא נלך." הניחה את ידה על הכתף של זואי והיא מלמלה משהו.
"מה אמרת?" שאלתי, והיא מלמלה שוב, הפעם מילים שמעורבות ב'אני', ו'ג'יימי'.
"את מה?" שאלה קלייר.

"לעזאזל איתכן, אני הרגתי את ג'יימי!"