אל תבטחו באף אחד. רק בחיים. פרק 1:

שקט. חושך. נדמה שאיש לא נמצא בחשכה. אי אפשר להעלות על הדעת ששיירה של חיילים מיחידת השלטון של קרסוביל, הארץ בה אני גרה, מתחבאת ממש קרוב אליי ואל ג\'יימס, בטווח של קילומטר אחד. אולי לכם זה נשמ רחוק, אבל קרבה של עשרה מייל קרובה מדי אל החיילים לטעמי. הם מוכנים. אני לא ילדה של לחימה, ואני רק בת שלוש עשרה, ואני בטוחה שמה שקורה כאן לא בסדר. למה יחידת השלטון של קרסוביל תוקפת חפים מפשע? פעם זאת הייתה סתם ארץ רגילה שקראו לה צרפת. אבל כשהגנרל ג'ק קרסו כבש אותה הוא החליט לאמלל את כל היושבים בצרפת שלא תמכו בדיקטטורה. עוד מעט תישמע יריה, אבל אני לא יודעת אם אני אזכה לשמוע עוד צליל מלבדה או שזה יהיה ג'יימס. אני מפחדת. התקווה היחידה שלי היא שהם לא רואים אותנו. שהם לא יכולים לראות שני ילדים שבקושי התחילו אתגיל ההתבגרות שלהם שיחידת השלטון הפכה אותם ליתומים, ועכשיו מנסה להרוג אותם. פתאום, אור מבליח מן החשכה.
בום!
פיצוץ לוהט מימין שמבעיר את כל האיזור. אבל אנחנו מספיק חכמים לדעת שזה לטובתינו. אנחנו יכולים סוף סוף לראות משהו. אנחנו חייבים להתקדם. כנראה שפעילויות ה-'אש לילה' בצופים השתלמו לנו, כי ברגע שאני רואה רימון בצד ימין אני צועקת.
"רימון לימין!" אני זועקת ואני וג'יימס נשכבים על צד שמאל.
"רימון לשמאל!" צועק הפעם ג'יימס. אנחנו נשכבים אבל אז פשוט רצים בכל הכוח עד שבטח כבר לא יראו אותנו. שנינו מתנשפים.
"הלכנו לאיבוד." אומר ג'יימס.
"אם היינו נשארים שם היינו הולכים לעולמנו," אני עונה בתגובה. "אז עדיף כבר ללכת לאיבוד."
"אם לך זה נראה כל כך קל אז תנסי למצוא לנו אוכל ומים, ג'קי!" הוא מתעצבן. אבל אני מבינה אותו. כבר שלוש שנים שהוא ומשפחתו גוועו ברעב והיו חייבים למצוא אוכל. ועכשיו גם ההורים שלו מתו. האחים שלו מרגלים אצל יחידת השלטון של קרסוביל, מטעם המתנגדים. אני נושמת עמוק ומכריחה את עצמי להירגע ולא לענות ו בתשובה "אם קודם רעבת מהבעיה לרעוב עכשיו?!" כי זה באמת מרושע.
"תקשיב, בוא נחשוב. אי אפשר לעשות אור עכשיו. ימצאו אותנו. תנסה לאמץ את העיניים ולמצוא מקום מכסה ותשתדל ללחוש. מחר באור היום נחשוב מה לעשות."
"טוב," עונה ג'יימס בקרירות אבל בביישנות מסויימת. "אבל רק שתדעי ש…" עוד לפני שהמילה מספיקה לבקוע מפיו נשמע רעש מחריש אוזניים ומישהו קופץ עליי מאחורה. אגרופים ובעיטות לא עוזרים.
"ג'קי!" זועק ג'יימס ומיד נתפס גם הוא. לפתע אני מרגישה שהאוויר בריאותיי מתרוקן לגמרי. אני מרגישה שאני צונחת כמו בצניחה חופשית. רק אחרי דקה הבנתי שאני מאבדת את ההכרה.