she's just a girl and she's on fire.. פרק 11

התיישבתי על המדרכה דקות ארוכות מחכה לאמא שתענה לי להודעות.
דפקתי שוב על הדלת ודי פחדתי שסבתא תקום..
החלטתי הפעם להתקשר. אני לא מוכנה להעביר את היום ככה.
חייגתי את המספר המוכר כשבליבי חששות רבות, אני לא יודעת אם להתקשר..
היא אולי ישנה? ואולי היא תכעס עליי שוב? אבל אני לא רוצה לישון מחוץ לבית, מחר יש לי משמרת בוקר. אני חייבת לישון לפחות את השלוש שעות האלה בשביל לתפקד מחר.
כבר 3:10 לפנות בוקר..
בטח אלוהים מסתכל עליי וצוחק, מה עוד אמור לקרות לי?
דפקתי שוב על הדלת ועוד פעם לא ענו.
השענתי את ראשי על הקיר של החדר מדרגות וחייגתי שוב אל אמא- עד שהיא תענה.
היא יכולה מחר לישון, אני לא.
אני מקווה שיום ראשון יגיע כבר ואני יוכל לישון כמו בת אדם בבית סוף סוף. במיטה רגילה.
ולא לקום שעה לפני שסבתא קמה בשביל שהיא לא תראה אותי בבית.
עיניי נעצמו והעייפות נחתה עליי.
מזל שהחדר מדרגות היה ריק ואף בן אדם לא היה ער בשעה הזאת.
פקחתי את עיניי בפתאומיות כשהבחנתי שנרדמתי והבטחתי בשעון שעל הצג של הטלפון שלי,
השעה 5:34 לפנות בוקר.
החנקתי שיעול- ספק שיעול של בוקר, ספק שיעול של התקררות.
פתחתי את האיפון לבדוק אם אמא התקשרה או שלחה הודעה, אבל לא ראיתי.
כנראה הייתי ממש עייפה שנרדמתי ככה בישיבה.
המשכתי לשבת על המדרגות הקרות וניסיתי לחמם את רגליי הקפואות.
האיפון שלי הבהב, זה מראה על הודעה.
בבקשה שזאת אמא. בבקשה שזאת אמא. בבקשה שזאת אמא.
אבל.. אני מקווה שהיא לא כועסת ששלחתי לה הרבה הודעות ושיחות..

מאת: אהובי
'אהובה שלי, לא עובר דקה שאני לא חושב עלייך ועל הפרצוף שלך, במיוחד כשאת מכריזה 'אנחנו רבים' .
אני מטורף עלייך ואת הדבר היחידי שמעביר לי את התקופה הקשה הזאת בשטח,
אני אוהב אותך ומקווה מאוד שאת ישנה, כי אם לא אני אכעס! את צריכה לגדול'

ההודעה העלתה לי חיוך.. אבל עדיין הרגשתי צביטה בלב שזאת לא אמא.
החלטתי לא לענות להודעה..

דפקתי שוב על הדלת של הבית אחרי שמתחתי את שרירי הכואבים.
הפעם הדלת נפתחה ישר אחרי הדפיקה הראשונה- מוזר.
פחדתי שזאת סבתא.
הפה שלי רעד והתייבש, ספק מהפחד, ספק מזה שלא ששתיתי כל היום.
הדלת נפתחה בקושי ומהרווח הקטן הציצה הדמות הדקיקה של אמא.
לא דיברתי. גם לא חייכתי, כעסתי. אך לא הראתי את זה,
הייתי עייפה מידי בשביל לכעוס, או בשביל להגיב אחרת.

"אה, זאת את. שכחתי להשאיר מפתח" אמרה באדישות ושפשפה את עיניה החומות.
עיניה לא שידרו שום רגש, לא כעס, לא חמלה, לא התחרטות, לא כלום.
היא המשיכה לעמוד ליד הדלת ולא אפשרה לי גישה לבית. אולי היא לא עושה את זה בכוונה.
אולי בכל הזמן הזה שלא גרתי כאן היא כעסה עליי, אולי היא שכחה איך לאהוב.
"א-אפשר להיכנס?" שאלתי בקול מתוח וגבוה.
"אה, כן" אמרה "את לא צריכה ללכת לעבודה?" ועוד לא נתנה לי להיכנס
"כן, אני רק צריכה להתלבש, כי לבשתי את זה אתמול" הסברתי
"אה. המזוודה שלך במחסן למטה" אמרה, היא החביאה את המזוודה שלי?
"למה היא שם?" שאלתי ללא הבנה וניסיתי להיכנס הביתה, אמא הבינה את הרמז וזזה.
"כי לא רציתי שסבתא תדע שאת כאו" אמרה בקול נוקשה
שתקתי.
יצאתי מהבית וירדתי אל עבר המחסן המעופש והמסריח והוצאתי משם את המזוודה, המזוודה הודחקה לפינה, שם אף אחד לא יראה אותה.
חזרתי אל הדירה של סבתא, הדירה הממוצעת – והנחתי את המזוודה על הספה ובחרתי בגדים ללבוש להיום.
טייץ' שחור וחולצה שחורה ונעליים שחורות מאתמול, אני צריכה ללבוש הכל שחור לעבודה.
הוצאתי מברשת שיניים ומשחת שיניים והלכתי אל המקלחת.
מזכיר לי שלא התקלחתי אתמול.
ולא שלשום.
סיימתי לצחצח שיניים והבטתי על השעון שלי, נשאר לי עוד שעה עד שאני אצא אל העבודה.
השעה 5:50, יש לי עוד זמן, אנחנו פותחים את המסעדה ב7 וחצי.
אבל אני לא יכולה להישאר בבית עד 7 , כי סבתא מתעוררת אז אני יוצאת לפני הזמן.
וגם יש לי נסיעה באוטובוס, אז זה מעביר לי את הזמן..
יצאתי מהשירותים אחרי שעשיתי את הארגונים שלי בזמן הכי קצר שאפשר,
התאפרתי אפילו.
יצאתי אל הסלון בחזרה והופתעתי לגלות שחיכתה לי כוס של נס כמו שאני אוהבת על השולחן.
זה העלה בי דמעות, הגרון שלי היה חנוק.
כל המצב הזה גורם לי להיות אדישה לעצמי.
אסור לי לבכות. אסור לי להראות שקשה לי..
שתיתי מהכוס בחשש, לא ראיתי את אמא בסביבה.
אפילו חיכתה לי צלחת עם וופלים.
בלסתי את הוופלים, מעולם לא הייתי רעבה כ"כ.
"א-אפשר להתקלח?" שאלתי בחשש, הייתי כ"כ מסריחה שהרחתי את זה על עצמי.
אמא הביטה בשעונה והביטה לכל הצדדים- רק לא עליי.
"את לא מאחרת לעבודה?" שאלה ללא הבנה,
"אנחנו מתחילים לעבוד ב7 וחצי" הסברתי
היא שתקה והביטה בשעונה, לפעמים רציתי לצרוח ולהגיד לי 'אני הבת שלך! תתייחסי אליי'
"לא התקלחתי כבר שלושה ימים" הסברתי
היא הסתכלה עליי ושתקה.
"אבל אם אי אפשר, אז לא נורא" אמרתי בקול חנוק ומצמצתי את עיניי בשביל שלא ירדו דמעות. הדמעות עמדו בעיניי, הרגשתי אותם.
אמא המשיכה להסתכל עליי ושתקה. הפנתי את מבטי והתעסקתי באיפון שהיה מחובר לחשמל. הוא צובר סוללה. הייתי עם 20%

אל: אהובי
-'גם אתה היחידי שנותן לי כוח בימים הקשים האלה,
אני מתגעגעת אלייך הכי בעולם, תשמור על עצמך ואני מרשה לך להתגעגע אליי חחחח'

אמרתי את האמת בהודעה, הוא היחידי שנותן לי כוח בימים שקשה לי, בימים האלו.
"סבתא אמורה לקום" אמרה בשקט.
הנהנתי בראשי.
"אז.. תאספי את הדברים ותשימי אותם במחסן, בשביל שהיא לא תדע.." אמרה בשקט
הנהנתי שוב בראשי והתחלתי לסגור את המזוודה ואספתי את דבריי.
התביישתי להסתכל לה בעיניים.
הייתי כ"כ מושפלת.

"טוב" אמרה לעצמה יותר ממה שדיברה אליי.
שתקתי וסירקתי את שיערי הקצר, רק לא להסתכל על העיניים שלה.
"תתקלחי כאן ואני אנסה לעכב את סבתא שלא תתעורר, אני אכבה לה את השעון מעורר.
תעשי את זה זריז" אמרה בנוקשות.
"ת-תודה" אמרתי בגמגום והוספתי "אפשר מגבת?" צייצתי.
לא היה לי קול.
"יש בארון מתחת לכיור" הסבירה .
הלכתי מהר למקלחת ומיד פשטתי את בגדיי והפעלתי את המים על המים החמים.
חפפתי את שיערי השומני כתוצאה מזה שלא חפפתי כמה ימים,
"את מסיימת?" שמעתי את אמא
שתקתי והמשכתי להתקלח במהירות, לקרצף כל אזור בגופי.
"את מסיימת?" היא שוב שאלה.
הגוף שלי האדים מהמים החמים.
התנגבתי במהירות ולבשתי עליי את הבגדים שלבשתי על עצמי לפני שנכנסתי להתקלח.
סירקתי את שיערי וייבשתי עם המגבת, ולאחר מכן שוב סירקתי.
הרגשתי הקלה.
"למה לא ענית לי?" שאלה בנוקשות כשיצאתי מהמקלחת והשתדלתי להשאיר נקי.
"לא רציתי להרעיש לסבתא" צייצתי בקולי השקט.
פחדתי להביט לה בעיניים.
ידעתי שכשאני אביט לה בעיניים אני אכשל, אני אתחיל לבכות.
היא תראה את הנשמה הפגועה שלי.
היא שתקה גם היא.
המשכנו לעמוד בסלון, אף אחת לא דיברה, אף אחד לא ישבה.

"טוב. סבתא אמורה להתעורר. כדאי שתלכי" אמרה בשקט
"אפשר מפתח? כי אתמול לא פתחת לי וישנתי במדרגות" הסברתי בשקט והרגשתי צריבה והתכווצות באזור של הגרון , וזה מתחיל להתפשט אל עבר הלחיים שלי. ואל הקרקפת שלי , אל הידיים, אל הרגליים.
והבטן- הבטן המתהפכת.
"ישנת על המדרגות?" שאלה בפליאה, הנהנתי בראשי והסתכלתי עליה, אבל לא בעיניים..
הסתכלתי על הגבות שלה- שיראה כאילו אני מסתכלת עליה.
"אפשר?" שאלתי, היא התחמקה.
"אין לי עוד מפתח" הסבירה.
"את תוכלי להשאיר לי מפתח? אולי במחסן? שאני יוכל לחזור לכאן?" שאלתי בהתחננות.
"אני אראה מה אני אעשה. טוב בינתיים תלכי" אמרה בשקט.
לקחתי איתי את המזוודה ויצאתי מהבית.
"יום טוב" אמרתי בקול בשביל שהיא תשמע, אך היא רק הנהנה בראשה.
היא עסוקה, אין מה לעשות.

הגעתי לאוטובוס והתיישבתי התחנה, הייתי לבד.
התקשרתי אל המנהל עבודה, בשביל שישלח לכאן מישהו שייקח אותי.
הוא אמר שעוד חצי שעה מישהו יבוא.
הבטתי על השעון ולמזלי השעה הייתה כבר 6:30.
הרוח הנעימה קיררה את גופי החם והלוהט- הוא נשרף מכל דבר.
מכל מילה, מכל מבט, מכל שאלה, מכל שתיקה.
הנחתי את האוזניות על אוזניי והקשבתי למוסיקה המתנגנת באוזניי.

'כן אנחנו שניים. האויב שהוא חבר..
אני זה התחפושת- ובפנים אדם אחר.
צועק אל הירח.. ובוכה ומקלל.
מסתובב כמו כלב- מוכה ומילל'

השיר הזה מדבר עליי.
אני חיה עם שני אנשים.
הדמות האמיתית שלי- שנאל האמיתית, שנאל הפגיעה.
ושנאל החזקה, שלא אכפת לה מכלום.
מתעלמת ממה שלא מתאים לה.
הולכת לעבוד, לא משנה לה אם השפילו אותה בעבודה, לא משנה לה אם השפילו אותה בבית. לא משנה לה אם היא ישנה על המדרגות, ולא אכפת לה שכועסים עליה בעבודה,
ולא אכפת לה שהיא לא קיבלה שום חיבוק כשהיא באה הביתה, ולא פאקינג אכפת לה שהיא לא ישנה מסודר , ושהיא ערה יותר זמן ממה שהיא ישנה.
ושנאל האמיתית- הפגיעה, בוכה בפנים. בוכה בלב.
והבכי שלה יוצא כשהיא לבד, המסכה נופלת כשהיא לבד.
אני צועקת בליבי כל לילה מדוע זה קורה לי.
מסתובבת כמו כלב ברחוב, מוכה נפשית ובוכה בלב.

ההסעה שלי הגיעה והגיע הזמן לשנאל החזקה.
"בוקר טוב" אמרה בנוקשות האחראית משמרת , אני מחכה ליום ראשון שליאור יהיה.
לא היא.
"בוקר טוב" אמרתי בשקט.
"איך זה שאת באה רעננה אחרי שישנת בערך 4 שעות?" שאלה ללא הבנה.
"אין ברירה" אמרתי גם בנוקשות.
"אני עוד שניה נרדמת" מלמלה.
היא לא יודעת שאני ישנתי רק שעתיים.

הגענו לעבודה ומזל שלא היו הרבה אנשים. אז ישבתי בדלפק וחיכיתי שאנשים יבואו ויזמינו.
באו בודדים ואני התפנתי אליהם, האחראית משמרת החליטה לישון לה במטבח.
"בוקר טוב" חייכתי,
"בוקר טוב. אני נראה לי צריכה פה כבר חבר מועדון, שנאל" צחקה האישה.
יש פה תמיד אישה שמגיעה לכאן קבוע כל יום.
אפילו בשישי, אפילו בשבת.
"אני אגיד למנהלים שאת באמת צריכה" צחקתי והכנתי לה כמו תמיד קפה הפוך בלי סוכר ומאפה חם שיצא מהתנור.
"בבקשה" חייכתי והיא שמה לי טיפ בכיס כשהגשתי לה את הקפה ואת המאפה.
היא ישבה בשולחן בצד עם המחשב נייד שלה, הבנתי שהיא נשואה ושהילדים שלה כבר גדולים ולא גרים בישראל. והיא נשארה בארץ.
זה לפי הסיפורים שהיא מספרת לי, אף פעם לא שאלתי על בעלה, תמיד כשהיא באה לספר היא נסגרה.
"בואי תשבי איתי, גם ככה אין פה אף אחד" אמרה בחיוך רחב. היא מאוד אימהית.
היה חסר לי החיוך האימהי הזה.
"אסור לי" אמרתי בקול שקט ומבואס.
"אני אדבר עם ליאור" קרצה
"ליאור לא כאן, זאת אחראית משמרת אחרת" הסברתי וניגבתי בינתיים שולחן לידה.
"תשבי, אל תדאגי" אמרה בחיוך
"טוב" אמרתי בכניעה.
"לא באתי שבוע שעבר כי הילדים שלי באו לביקור" הסבירה לי
"נהנת?" שאלתי בחיוך
"כן. הכלה שלי בהריון" חייכה.
"בשעה טובה" אמרתי בשמחה, הבטתי עליה וחייכתי. לא היה מה לעשות יותר מזה.
"את תהיי פה בחג?" שאלה והתכוונה למסעדה, הנהנתי בראשי.
"אתם לא חוגגים?" שאלה ללא הבנה,
"חוגגים" שיקרתי. "אבל אני אעבוד, זה יום קצר" הסברתי.
"יפה.." חייכה ונכנס למסעדה זוג,
"אני צריכה ללכת. תהני" אמרתי בנימוס.

דאגתי לזוג שהגיע ונכנסתי למטבח והתחלתי לעזור שם. גם ככה לא היה מה לעשות.
המשכתי לעבוד ובהפסקה התפנתי לנוח.
היום עבר ואשכרה עבדתי 14 שעות.
זה לא אמיתי…..
החזירו אותי הביתה וסוף סוף קיבלתי משכורת. 6,000 שקל בצ'ק.
חזרתי ב8 וחצי הביתה.
ביקשתי לחזור מוקדם, לא תפקדתי.
הפקדתי את הכסף בבנק דרך הכספומט ומחר אני אביא לאמא את הכסף.
כי הבנק שלי לא מאפשר לי למשוך יותר מ400 ₪ ביום.
אני אביא לאמא, אני לא מרגישה שלמה עם עצמי להביא לה את כל המשכורת.
כי אני זאת שעברתי לילות שלמים והיא לא, אני זאת שספגתי השפלות והיא לא, אני זאת שישנה בחוץ והיא לא.
אבל.. אני לא יכולה להאשים אותה.
אני גם צריכה לשמור את הכסף בשביל שיהיה לי לאחרי הצבא, אני בגיל 18 מתגייסת ועוזבת את הפנימייה, לאן אני אלך?
אולי עד אז נספיק לקנות את הדירה שלנו בחזרה.
אפילו דירה קטנה יותר. העיקר דירה. שאני אוכל לישון בה בלי להתחבא.

דפקתי בדלת, מזל.. הם נמצאים ערים בשעות האלו.
הדלת נפתחה וסבתא פתחה את הדלת. אולי הייתי צריכה להודיע?
"היי. חג שמח" אמרתי בחיוך שקט וחיכיתי שהיא תכניס אותי לבית.
הדלת נטרקה בפרצופי.
ההד של הדלת נטרקת הדהד עדיין באוזניי.
במשך 2 דקות שלמות עמדתי שם וחיכיתי שהדלת תיפתח.
דפקתי שוב על הדלת ושמעתי צעקות מהבית והרבה קללות.
ניסיתי לפתוח אני בעצמי את הדלת אך לא הצלחתי.
הנה שוב הסרט הזה….

התקשרתי אל אמא , השתדלתי לא לבכות.
"הלו?" שאלה בשקט, היא לא בבית.
יצאתי מהבניין והתרחקתי ממנו, המשכתי ללכת על מנת שהדמעות יימחקו מהרוח.
-"א-אני בחוץ וסבתא לא מכניסה אותי" אמרתי בגמגום משדלת לא לבכות.
"מה?" שאלה ללא הבנה
-"סבתא לא מכניסה אותי לבית" אמרתי ופה נשברתי.
דמעות זלגו על לחיי ובכיתי בשקט, מפחדת שאמא תשמע.
מזל שכל האנשים כאן קרים ואף אחד לא שם לב שבכיתי.
היא שתקה.
-"ו-ואין לי לאן ללכת. ואני לא רוצה לחזור לפנימיה, אף אחד לא נמצא שם ואני לא יכולה לחזור, וסיימתי לעבוד ואני לא רוצה לישון שוב בחוץ" אמרתי בבכי, מקווה שהיא תבין אותי.
היא שתקה.
-"את כאן?" שאלתי בשקט.
"כן" אמרה בשקט ושמעתי את נשימתה הרעועה.
-"את יכולה לפתוח לי את הדלת?" שאלתי בשקט. מנסה לגייס את הקול הכי חזק ולא שביר שלי.
"אני לא בבית. אני אגיע עוד שעה" אמרה בשקט.
-"אה. אז.. אז אני אחכה בספסל" הסברתי.
"טוב" נאנחה בשקט וניתקה מיד לאחר מכן את השיחה.

התיישבתי בספסל ממול לבית של סבתא וחיכיתי לאמא.
בכיתי את כל מה שלא בכיתי.
השכונה היתה רדומה ושקטה.
רק הדמעות שלי תפסו את המקום הריקני שפה.

הבטתי על שעוני ואמא היתה אמורה להיות פה. היא עוד לא הגיעה.
התחיל לרדת גשם, אבל לא היה אכפת לי שאני ארטב.
גם ככה הייתי מסריחה מכל היום הזה שעבדתי קשה ואוכל נשפך עליי והשפריץ עליי.
החומר ניקוי של השולחנות התערבב ביחד עם בשמי ויצר ריח חמוץ. כמו של גבינה מקולקלת.
"תיכנסי מתחת לבניין, יורד גשם" שמעתי את קולה הקר של אמא.
"זה בסדר" מלמלתי.
הייתי גם ככה רטובה. לא נשאר חלק יבש בגופי.
"את תהיי חולה" הצהירה. אסור לי להיות חולה, אני אמורה לעבוד כל השבוע.
"טוב. תחכי לי כאן, אני אלך לדבר עם סבתא" אמרה בנוקשות.
"היית חייבת לבוא כשהיא ערה?" שאלה ללא הבנה
"מצטערת. סיימתי מוקדם, הייתי עייפה ולא הרגשתי טוב." הסברתי
"אז מודיעים לפני!" כעסה ולא היה אכפת לה שהיה לי קר ושלא ישנתי.
"הבאתי לך 400 שקל בשביל שתוכלי לקנות לכם משהו" שלפתי את הקלף מיקוח שלי.
אולי בזכות זה היא תרצה שאני אשאר.
"מה אני אעשה ב400 שקל?" שאלה בזלזול.
"אולי תקנו בגדים.. משהו לבית, אולי אוכל או משהו" מלמלתי.
"טוב. תודה" אמרה בנוקשות. ונכנסה אל תוך הבניין והשאירה אותי בחוץ
גם הגשם שמתאחד לטיפות גדולות ויוצר שלוליות.
הייתי רוצה להיות טיפה של גשם.
בהתחלה היא בודדה אך מהר מאוד היא מוצאת לה קבוצה ומתחברת להיות אחת מהן.
היא נראת גדולה ומאיימת. לא סתם אנשים בורחים מהגשם.
ואז היא יוצרת קבוצה גדולה יותר, השלולית שם כולם אוהבים להיות ..

הגשם התחזק והייתי כבר ספוגה במים. מזל שהאייפון שלי קבור עמוק בתוך הכיס שלי ככה הוא לא יירטב.
אמא נכנסה לבית לפני 10 דק' אני כבר הרבה זמן מחוץ לבית…
לבסוף אמא יצא מהבית לאחר 5 דקות, אני חושבת..
"בואי לכאן. יורד הרבה גשם" אמרה ושמעתי רכות בקולה.
הקול הרך הזה עורר בי את הרגשות הרדומים שלי שחשתי כלפיה.
נכנסתי מהר אל הבניין וחיכיתי לבשורה.
"א-אני" גמגמה ולא סיימה את המשפט.
"את, מה?" שאלתי בחשש.
"אני מצטערת.." אמרה בשקט. היא השפילה את ראשה.
"מצ-טערת?" שאלתי בגמיעת רוק וניסיתי לא להתפרק.
"אני לא יודעת מה לעשות" אמרה באנחה רעועה.
"גם אני לא יודעת מה לעשות" אמרתי באכזבה, ניסיתי לשמור על קול שקט ויציב.
"אם את רוצה, אני אפילו אשלם לך למונית לפנימיה בחזרה" הציעה.
"אני לא צריכה" אמרתי בשקט. עד כדי כך שהיא לא שמעה..
אמא כססה את ציפורניה ונמנעה מלהביט בי- את האמת? אני שמחה שהיא לא הביטה בי.
נשברתי. לא יכולתי להתפרק כי אמא פה, אבל בפנים התפרקתי.
"אז.. מה תעשי?" שאלה בשקט והביטה על גופי, רק לא על עיניי..
"אני לא יודעת" אמרתי בכנות "אין לנו אפשרות לחזור לפנימיה, צריך להיות בבית"
"אז בשביל מה היא פתחה פנימיה?!" שאלה בכעס, אני לא מבינה למה היא כועסת- כשאני צריכה לכעוס עליה..
"כי אני לא יתומה, אני עדיין יכולה להיות בבית" הסברתי
"אז אולי כדאי שתגידי שאת יתומה" אמרה באנחה שקטה.
שתקתי והפעם אני זאת שהבטתי בעיניה.
הקור התחיל להשפיע עליי, הרגשתי איך גופי מקבל חספוס על העור, ספק מהקור- ספק מהפחד של מה שיקרה לי מעכשיו…
הסתובבתי והפנתי לה את גבי ושפשפתי את עיניי, דמעות זלגו מעיניי, הן לא חיכו לקול של הבכי שלי- ישר זלגו.
"את רוצה להתלבש בבגדים חמים לפחות?" ניסתה לעשות משהו.
לא זזתי. הייתי עסוקה לנגב את דמעותיי שזלגו ללא הפסקה.
שמעתי את רעש הכחכוח של גרונה, מנסה לשמור גם היא על קול יציב
"באמת שניסיתי" ניסתה להוציא אותה מזה
"את רזית" אמרה בשקט והרגשתי את ידיה הקרות נוגעות בכתפיי. צמרמורת עברה בגופי. לא ידעתי אם הידיים שלה קרות בגלל הקור ששורר בחוץ או בגלל הקור של הלב שלה.
נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי להסדיר את נשימתי.
"א-אז.. אני כנראה שוב אשן בחוץ" אמרתי בקול גבוה, יותר צייצתי.
היא שתקה. הרגשתי את ידיה מתנתקות מכתפיי.
"מתי אני יוכל לחזור לכאן?" שאלתי שוב והפעם במהירות, בשביל לא להיכנע לבכי.
"אני לא יודעת.. אני אנסה לשכור בית קטן יותר שנוכל לגור שם כשאת באה. אני מבטיחה" הפצירה.
"זה לא עוזר לי.." אמרתי בשקט והייתי מוכנה להסתובב ולהביט בעיניה, לא התביישתי להראות לה שבכיתי.
"את רוצה שאני אדבר עם תמר שתחזרי לפנימיה? אני אגיד שהיה לנו משהו ברגע האחרון ואני צריכה לנסוע.." אמרה, הרגשתי שהיא נואשת לזה שאני אחזור.
"לא צריך. אני לא רוצה להשפיל את עצמי" אמרתי בנוקשות.
נאנחתי בשקט ויצאתי שוב מהבניין והבטתי בשמיים שלא הפסיקו לשלוח עליי גשמים.
"תצחקו עליי. הנה, תצחקו" אמרתי בקול.
לא עניין אותי כבר כלום.
השקט שוב מילא אותי..
אמא הסתכלה עליי, ראיתי שהיא ניגבה את עיניה, זה לא עניין אותי.
הלכתי אל המחסן הישן והוצאתי את המזוודה שלי ודפדפתי באיפון שלי לחפש לאן אני יכולה ללכת, על מי אני יכולה להתעלק.

נעמדתי שוב מתחת לבניין מתעלמת מאמא לחלוטין.
חייגתי אל ליאור, אני מקווה שהוא יוכל לעזור לי.
"כבר חשבתי ששכחת ממני" שמעתי את הקול של ליאור צוחק, הלוואי והייתי יכולה לצחוק.
-"לעולם לא" אמרתי גם אני בשמחה. מזייפת אותה לחלוטין .
"מה נשמע?" שאל "קרה משהו?"
-"בערך. המשפחה שלי חוזרת לצפון, אנחנו לא נעשה כאן את החג.. והם חוזרים היום.." ניסיתי שהוא יבין את הרמז ויזמין אותי או משהו, ימצא לי פתרון.
הבטתי על אמא כשאמרתי את זה, היא נשכה את שפתה התחתונה.
"את רוצה שאני אבטל לך את המשמרת?" שאל
-"אני ממש רוצה לבוא למשמרת.. אני גם רוצה לעבוד בחג, אבל לא יהיה לי איך לחזור, וזה באסה לחזור לשם, זה רחוק" שיקרתי.
"ואיפה אתם עושים חג? אולי אני אקח אותך לשם" אמר
-"אמא שלי וליאל טסים לצרפת, אבא יפגוש אותם שם" אני יכולה להבטיח שארך לי האף מרוב השקרים.
"באמת? ואו, ומה איתך?" שאל ללא הבנה
-"אני, אני מעדיפה להישאר בארץ" צחקתי ושוב הבטתי על אמא שניגבה את עיניה.
"אל תדאגי שנאל, אני אקח אותך. תהיי אצלי, נחגוג ביחד את החג" צחק
-"מה פתאום. זאת ממש טרחה" אמרתי כדחייה, אבל בלב שמחתי. יש לי לאן ללכת.
"אני אקח אותך אל תדאגי, תישני אצלי, השותפה שלי לא תהיה בבית" הסביר
-"תודה רבה ליאור" אמרתי בשמחה, אבן נגולה מליבי.
"בכיף, אז מחר תביאי איתך תיק ונחזור אליי" הסביר
-"תודה רבה" אמרתי שוב. וסיימנו לדבר.
אז יש לי סידור למחר ולשאר השבוע וקצת עד שנחזור לפנימיה, אני רק צריכה לדאוג להיום..

"אז יש לך לאן ללכת?" שאלה בשקט.
"להיום לא מצאתי סידור" אמרתי בשקט גם אני ופתחתי את המזוודה והוצאתי משם מסרק, מברשת שיניים ובגדים להחלפה, אני אלך שוב למחסן אני אחליף בגדים. עדיף לי.
אני מסריחה מהגשם.
"אפשר מגבת?" שאלתי בשקט שוב והתביישתי להסתכל בעיניה, בינתיים סירקתי את שיערי.
"כן" אמרה בשקט ונכנסה לבית, אני נשארתי בחדר מדרגות וחלצתי את נעליי הרטובות ודחפתי למזוודה ונעלתי נעליים יבשות וגרביים יבשות.
היא יצאה מהבית לאחר כמה דקות והושיטה לי את המגבת.

ירדתי עם המזוודה עד שהגעתי אל המחסן, אמא בעקבותיי.
"אל תדאגי, אני לא אשאר פה" אמרתי אם זה מה שהיא חיפשה.
"לאן תלכי?" שאלה
"זה לא הדאיג אותך אתמול איפה הייתי, זה לא צריך להדאיג אותך גם היום" אמרתי בחיוך מזויף, חייכתי אל עצמי.
"זה כן מדאיג אותי, אני אמא שלך!" דרשה לדעת.
"אני אלך אל אבא" אמרתי בפשטות וסגרתי את הדלת של המחסן כשהיא נמצאת בתוך המחסן.
ניגבתי את שיערי ופשטתי את החולצה ומיד לבשתי על עצמי חולצה יבשה ומחממת ומיד לבשתי עוד קפוצ'ון מעל. היה לי מאוד קר.
"אבא לא פה" אמרה בשקט. זה לא עניין אותי.
פשטתי את המכנס השחור שלי הרטוב ולבשתי במקום מכנס טרנינג עבה בצבע שחור.
ניגבתי שוב את שיערי וסירקתי אותו, דחפתי את הבגדים הרטובים בשקית שהייתה לי במזוודה וסגרתי שוב את המזוודה.
התיישבתי על הרצפה המלוכלכת והוצאתי מהתיק הקטן שלי בקבוק מים קטן והרטבתי את המברשת שיניים שלי מעט והוצאתי משחה והתחלתי לצחצח את השיניים שלי ביסודיות, שאני לא אתקע בלי לצחצח שיניים ויהיה לי ריח או טעם מגעיל בפה.
שטפתי את פי שוב עם המים והכנסתי את הדברים למזוודה, מתעלמת מכל מבט של אמא
"הוא בלב, הוא מעולם לא עזב אותי בלב, או במחשבות שלי" סיפרתי
"ומוחשית, הוא לא כאן" ניפצה לי את החלום שדמיינתי לעצמי.
"מכירה את השיר הזה? 'אם זאת מלחמה, תהיי בצד שלי. את יודעת אני מת. מת מפחד, מעצמי. יותר אני לא מוותר, יותר אני לא בורח. אם זאת מלחמה, אז רק איתך.. רק איתך אני עוד אנצח…' אני מקווה שתביני.." אמרתי בשקט ושמחתי על זה שהקשבתי ביחד עם שון לשיר של משה פרץ 'אם זאת מלחמה' . הוא הקדיש לי את השיר ושר לי.
"את מכירה את המשפט הזה 'מצטערת' זה לא ביכולתי.." אמרה באכזבה
"את מכירה את המשפט, 'אני עוזב'?" שאלתי, זה עזר לי לשחרר את הרגשות הכואבים שלי.
"את מכירה את הכאב האין סופי הזה בלב? שאת מרגישה כ"כ קרובה אל מישהו, אבל רחוקה ממנו?" שאלה ולא הורידה את מבטה מעיניי.
"אני מכירה" אמרתי בשקט. ופה הסתיים המשחק שלי.
"אז את עוזבת?" שאלה בשקט וגמעה את רוקה.
"הלוואי שיכולתי להגיד את זה. בן אדם שבורח, זה בן אדם שיש לו לאן לברוח, נכון?" שאלתי והפעם לא עצרתי את הדמעות שזלגו מעיניי. היא נשארה להביט בי בשקט והבחנתי בדמעות זולגות במורד עיניה.

"אני או-" אמרתי ושוב הפסקתי.
"אולי אני אשן אצלכם ואני אשלם לכם, זה יהיה זמני. עד שאני אראה מה אני יכולה לעשות. אולי אני אשלם לליאור.. כן לליאור, אני אגור אצלו. אבל.. הוא יחשוב שאין לי איפה לגור, הוא חושב שיש לי משפחה.. אז אני אנסה להשכיר דירה עם מישהו, אני אשלם לו כל פעם שאני אמורה לבוא הביתה.. ואז אני אצא לעבוד שוב ואני אקבל משכורת ואשלם להוא שאני אגור אצלו." אמרתי לאמא ואז התחלתי לדבר לעצמי, אבל בקול. אולי עם הכסף זה יעזור.
"אני אשאל את סבתא" אמרה בשקט ויצאה מהמחסן.
"כן.. זה רעיון טוב" שוב פעם דיברתי לעצמי.

אמא חזרה למחסן לאחר הרבה זמן, לפחות 10 דקות.
"את לא צריכה לשלם, אני אשלם" אמרה בשקט והוציאה מהכיס שלה 200 שקל.
זה כמו 5 שעות של עבודה שלי.
"זה עולה 200 שקל?" שאלתי ללא הבנה
"כן" אמרה בקול שקט מלווה בנשימה עמוקה.
"אני אשלם" אמרתי והוצאתי מהארנק שלי 200 שקל, אני מעדיפה לשלם הרבה כסף במקום לישון ברחוב.
"טוב" אמרה כהסכמה. "אני אחזיר לך" כמו תמיד אמרה.
שתקתי. מאיפה יש לה להחזיר…..
"קיבלת משכורת?" שאלה בהתעניינות כשעלינו בחזרה אל הדירה
"כן, הפקדתי בבנק" הסברתי, היה קשה לי לדבר איתה.
"כמה?" שאלה שוב בהתעניינות.
"6 אלף"
"ואו. הרבה" אמרה בהתרשמות "יותר מהמשכורת שלי"
"עבדתי כל היום, עד 2 לפנות בוקר, והתחלתי לעבוד ב7 בבוקר" הסברתי
"יפה" אמרה
"אני אביא לך מחר כסף, אני אכניס לך לבנק" סיפרתי לה
"תודה" אמרה בשקט. "קשה לי עם החובות. קיבלנו עוד חוב של 40 אלף" הסבירה
שתקתי. אך היא המשיכה לספר, המשיכה להכאיב לי עם המידע הזה.
"עיקלו לנו את המקרר מהבית הישן" הסבירה
"בקושי יש לנו אוכל במקרר" התחילה לספר בכבדות.
"את תחגגי את פסח?" שאלה בהתעניינות.
"אין לי עם מי, או איפה" הסברתי בשקט ומיד נכנסנו לבית.
"איפה הכסף?" תקפה סבתא.
הגשתי לה את המאתיים שקל. היא בחנה בקפידה ובדקה שזה אמיתי ולא מזויף.

התיישבתי על הספה והנחתי את המזוודה על הריצפה.
חלצתי את נעליי ונשכבתי על הספה הקרה והלא נוחה. אבל זה עדיף.
עצמתי את עיניי לשנייה ושמעתי את הקול של סבתא אומר "לא לשים רגליים על הספה!"
המשכתי לשכב על הספה רק עם הכפות רגליים לא על הספה.
לא התכסיתי לא כלום וישר נרדמתי.
הייתי מאוד עייפה, אני חושבת שהשעה הייתה רבע ל11.
אני חייבת לישון, מחר יש לי לקום לעוד יום מלא של עבודה, אני עייפה… עייפה בזמן השינה, זה אמיתי?

הגוף שלי קם מעצמו. פקחתי את עיניי ומצמצתי את עיניי מהשמש שנכנסה דרך החלון.
שמיכה עבה כיסתה את גופי.
שלשום ישנתי עם שמיכה דקה.
חייכתי. אם אני אחייך אולי יהיה לי יום טוב.
בדקתי את השעה באיפון ושמתי לב שאיפון נמצא בטעינה, מזל.
השעה היתה 6 וחצי, זמני ללכת הגיע.
נכנסתי למקלחת, עשיתי את הארגונים שלי והתלבשתי הפעם חם ליום עבודה,
הכנתי לי נס בכוס קרטון ויצאתי מיד לעבודה, בלי להשאיר סימן או משהו.
השארתי הכל מסודר ונקי.
יצאתי עם המזוודה וישר עליתי על האוטובוס לעבודה, ראיתי אותו- את אביאל.
התיישבתי מושב אחד לפניו, הכל היה תפוס.
הוא היה עם מדים.
הכנסתי את האוזניות לאוזני והמשכתי לשמוע מוזיקה חזקה ולהנות מהנס קפה הבהיר שלי.
הרגשתי אוזניה אחת נתלשת מאוזני.
"הרבה זמן לא ראיתי אותך" שמעתי את קולו, הוא היה טיפה שמח. יכולתי לשמוע..
"כן" מלמלתי וניסיתי להתעלם ממנו.
"לאן עברת לגור?" שאל בשקט
"בצפון" שיקרתי, באמת אני גרה בצפון…
"עם מי?" התעניין, לא רציתי להראות לו שזה מפריע לי, הרי למה זה אמור להפריע לי..
"עם אבא שלי" שיקרתי
"באמת?ומה את עושה כאן עם מזוודה?" שאל שוב בשקט.
"מה אכפת לך?" צחקתי "באתי לבקר את סבתא שלי"
"סתם שואל, ואיפה אבא שלך?" שאל שוב.
"טס לאיטליה, יש לו פגישת עסקים. אז יש לי היום בית ריק" שיקרתי בחיוך
"מגניב" חייך בסקפטיות והמשיך בעיסוקיו ואפשר לי להמשיך במעשיי.

ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לעבוד.
קיבלתי שיחה לאיפון, זאת הייתה אמא..
החלטתי לענות, גם ככה אף אחד לא היה במסעדה. היו רק אנשים בודדים וכבר עשיתי להם הזמנה.

-"הלו?" עניתי בצרפתית, אני לא אסתכן ליד העובדים האחרים, אני אדבר רק בצרפתית.
"איפה את? חשבתי שתגידי שלום לפני שאת נוסעת" אמרה באכזבה,
-"השארתי את הכל מסודר. לא רציתי לעורר בעיות" אמרתי בשקט.
"את לא עושה בעיות. פשוט באת בזמן לא מתאים" נאנחה
-"תמיד שאני באה, זה זמן לא מתאים. אולי אני זה ה'לא מתאים'?" שאלתי
"זה לא קשור שנאל…" נאנחה בקול
-"בסדר. את לא צריכה לדאוג לי, השפלתי את עצמי, שיקרתי, ושוב השפלתי את עצמי ושוב שיקרתי והנה אני לא אצלכם. אני אשן אצל ליאור, אחד מהעבודה שלי."
"אולי נפגש אחרי העבודה שלך? נבהיר בנינו כמה דברים?"
-"נבהיר מה? אמא. על מה יש לנו כבר לדבר?"
"נדבר. הרבה זמן לא דיברנו"
-"ואז מה? שוב אני אפגע? שוב את תכעסי? שוב אני אשאר בלי תשובה, ושוב אני אשאר לבד?" שאלתי בכעס.
"אני מנסה הכל! הכל לעשות למענך! אולי פעם אחת תשימי את עצמך במקומי!" כעסה
-"לישון בתוך מיטה, בתוך בית? בתוך מקום חם? לא הייתי מתנגדת" אמרתי בחוצפה
"זה מה שאת חושבת? שהכל דבש! את לא יודעת מה זה לפרנ-" אמרה וקטעה את עצמה
הרי אני מפרנסת אותה. סוג של. ומפרנסת את עצמי.
-"אני אכניס לך את הכסף לחשבון, אל תדאגי" אמרתי בשקט ושמעתי שקוראים לי.
"טוב" אמרה בשקט "כמה את מכניסה?" שאלה
-"2,000 שקל" אמרתי בהיסוס. היא כנראה תכעס. והנה צדקתי
"רק 2,000? אחרי שסיפרתי לך שעיקלו לנו את המקרר ויש לנו עוד חוב של הרבה כסף? אמרת שהרווחת 6,000" אמרה בחוצפה
-"חשבתי לשמור בצד, בשביל שנוכל לקנות איזה בית בשביל שאני לא אשן שוב בחוץ" הסברתי
"חצופה" מלמלה
-"אני אכניס לך 3,000 חצי מהמשכורת. אל תדאגי" מלמלתי ושמעתי את השיחה מתנתקת.

בהפסקה הלכתי לבנק ועשיתי העברה לבנק של אמא 3,000 ש"ח.
"אפשר רק לשאול למה את תמיד מעבירה לחשבון הזה כסף? מאיימים עלייך?" שאלה, הרי היא רואה אותי כאן כל חודש שאני מעבירה כסף לאמא.
"לא מאימים עליי, אני.. זה סתם" אמרתי ולקחתי איתי את הקבלה ויצאתי מהבנק.
השארתי את הפקידה המומה. וגם אותי.