הלוואי וזה היה אמיתי- פרק 2
אני מביטה בכל מה שאני רואה, בניגוד למה שחשבתי לפני שהגעתי לכאן, כל המקום מודרני לחלוטין, עשוי קווים נקיים ובהירים משהו. בדרך תלמידים ותלמידות עוצרים ומסתכלים, חלקם מחייכים, חלקם חשדנים וברגע שעיניהם תופסות את מבטי, אני מפנה מבט. לאן גברת פלאוארס לוקחת אותי? פתאום גברת פלאוארס עוצרת ואני כמעט נתקעת בה, מולנו דלת גדולה ועליה כתוב ׳מנהלת׳ בכתב גדול ומסולסל. אנחנו נכנסות לחדר ויקטוריאני עתיק, כולו בגוונים של אדום וחום עוצמתיים, ממש כאילו לקחו אותו מאירופה של המאה ה-16, אבל החדר בנוי יותר כמו מבואה ממש גדולה, ולא כמו מסדרון ארוך וענק כפי שציפיתי שייראה. באמצע החדר הגדול שולחן כתיבה ועכשיו החדר מזכיר לי הרבה יותר את המשרד שהוא צריך להיות. מאחורי השולחן יושבת בחורה צעירה עם שיער בלונדיני ארוך וגלי, אני מעריכה שבשנות השלושים לחייה. גברת פלאוארס מכחכחת בגרונה והבחורה מרימה מבט. היא אפילו יותר יפה עכשיו, יש לה עיניים יפות וכחולות וצלולות כמו אגם ונמשים בהירים וקטנים.
״אהה!״ היא אומרת ונעמדת. הבחורה מיישרת את חצאיתה הלבנה. הבחורה גם גבוהה מאוד. ״את בטח הלנה, או שאולי את מעדיפה הל?״ היא אומרת.
״לא משנה״ אני מגיבה במבוכה.
״הל, אם כך. אני חושבת שעדיף שנפתר מכל הגינונים, אני מצפה ממך לפנות אליי בכל עת, מתי שתצטרכי, אני לא חושבת שתעשי זאת אם תקראי לי המנהלת, לכן קראי לי מארה״ רגע, רגע, רגע 'המנהלת?'.
"את המנהלת?" הל,תחזרי אחורה, לא ככה מדברים. "כן, אני המנהלת, אני יודעת שאני נראית צעירה, הידע בא עם הניסיון ולא עם הגיל, כמו שבדרך כלל חושבים" נראה שהנושא מציק לה, אבל היא מיד עוברת לנושא הבא. "המזוודות שלך כאן?" אני זזה הצידה כדי שתראה את המזוודה הקטנה בינונית שהבאתי איתי, בצבע קפה שבחרתי עם אמא במיוחד.
"ובכן" היא התחילה, "גברת פלאוארס תלווה אותך לחדר שלך". ואכן, גברת פלאוארס מיד מתחילה לזוז. "הל" מארה קוראת לי, אני מביטה בגברת פלאוארס וחוזרת למארה. "אני בטוחה שלא קל לך להגיע לבית ספר חדש, ללא אנשים מוכרים או משפחה קרובה, ואני מבינה אותך, גם לי זה קרה, והמקום הזה פשוט נפלא" אני מרגישה גל של הקלה והזדהות אבל עדיין לא יודעת אם הכל בסדר. אני מודה לה ומסתובבת ללכת, "הלנה" אני חוזרת למארה שוב. "גברת פלאוארס היא אדם מיוחד, היא מאוד רשמית, אם תקראי לה גברת פלאוארס זה יקל על המצב מאוד, בסדר?". "אין לי בעיה עם זה" ואני צוחקת מעט, המקום נראה יותר ויותר ידידותי.
גברת פלאוארס מובילה את הדרך ומבירה מעט על החדרים והפינות שנקראים בדרכנו. "חדר אוכל פה", "חדר אינטרנט שם, לכל העבודות שעליך לעשות, ולשם כך בלבד, כן?" היא מזהירה, אני מהנהנת ורושמת לעצמי שהפייסבוק לא שווה את הצעקות של גברת פלאוארס ושלא כדאי לנסות. אנחנו יוצאים לבניין נפרד ואני מגלה שהבניין שחשבתי שהוא כל הפנימייה, הוא רק בית הספר. בין בניין הפנימייה האמיתי לבניין בית הספר יש חצר עצומה שמלאה בדשא ירוק, ועל הדשא ילדים יושבים עם סלי פיקניק וצוחקים. אני מקווה לצחוק שם איתם בקרוב. המעונות בהירים מאוד גם הם והדלתות צבועות בגוונים בהירים שונים. גברת פלאוארס עוצרת ליד דלת בגוון תכול.
"זה החדר שלך" אומרת גברת פלאוארס ומושיטה לי מפתח תכול שעליו כתוב המספר '62'. אני פותחת את הדלת והחדר לבן כמעט כולו, אבל הקיר שמולי, זה שבו קבוע חלון גדול, בצבע תכלת כגוון הדלת והמפתח. אני מניחה שלכל חדר הצבע שלו.
בחדר יש מיטת קומותיים, אני תוהה למה, אני מסובבת את ראשי כדיי לשאול ובדיוק גברת פלאוארס סוגרת את הדלת, אני מסיקה שאין טעם להשיג אותה וחוקרת את החדר. על יד הדלת ישנו ארון גדול ומלבני, דלת הארון מחליקה ממקומה כשאני מזיזה אותה, חצי מהתאים בארון מלאים בבגדים, והחצי השני, החצי שלי מן הסתם, ריק כולו. בפינת החדר, בקיר הצמוד לארון, נמצאת עוד דלת, אני פותחת אותה ומגלה שמדובר בשירותים, אני שוטפת פנים ויוצאת. ליד דלת השירותים המיטות שלי ושל שותפתי לחדר, ומולם שני שולחנות כתיבה, מעל אחד מהשולחנות תלוי בגדול באותיות מנצנצות בזהב 'רומי'.
בדיוק באותו רגע הדלת נפתחת, אני מסתובבת ומי שעומדת בפתח הדלת היא נערה עם שיער שחור חלק אסוף לקוקו גבוה, עיניים ירוקות ובאופן כללי מאוד יפה.
"היי, אני רומי" היא אומרת, "ואת בטח הלנה", אני מהנהנת לאות אישור.
"מזל, את נראית נורמאלית לגמרי".
"תודה?" אני משיבה, ספק שאלה ספק תשובה, "גם נראית לא רע", עדיין מתאוששת מהישירות הפתאומית שנחתה עליי.
"תודה" היא אומרת, ומחייכת, "אז" היא אומרת ומושכת את המילה מאוד.
"אני השותפה החדשה שלך!"
תגובות (0)