Need For Speed – פרק 6
-נואליה-
לא יכולתי שלא לחשוב עליו, לחשוב עליהם, כל מה שקרה היום כל כך מוקדם הבוקר.
זה מרגיש כמו שתי תקופות שונות, היום בבוקר, ועכשיו.
אני יושבת במקומי הקבוע בכיתה, דבריי המורה נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מבעד לשנייה.
״את נראת מעופפת״ לוחשת לעברי אנה היושבת לצידי.
״אני… פשוט לא מרגישה טוב״ שיקרתי לה, אני לא יכולה לספר לה כל מה שעבר עלי הבוקר, היא אחת מהחברות הכי טובות שלי, אבל אף פעם לא הייתי הטיפוס המשתף.
כמו שאף אחד לא יודע על האונס…
״רוצה שאני ילווה אותך לאחות?״ שאלה אותי מודאגת, ״את מאוד חיוורת״ מוסיפה על דבריה.
אני חיוורת רק מלחשוב על אותו המקרה, ועל איך שאולי הבוקר הסיוט הזה היה יכול להתרחש שנית, לולא ויקטור ושון…
״כן״ אמרתי לה, אין דבר שאני רוצה עכשיו מאז לחזור לבית, להיבלע במיטה הרכה ולא לקום.
נכנסתי אל הבית הגדול, תחושה קרירה עטפה אותי מיידית, כל כך לבד באחוזה הגדולה.
ההורים כרגיל בעבודה, אף פעם לא בבית, מגיעים מאוחר בלילה ואני כבר ישנה, בקושי בסופי שבוע אני רואה אותם אם הם לא נוסעים לאיזה סוף שבוע בח״ול.
טיפסתי בגרם המדרגות הלבן והארוך, הכל נראה כל כך צבוע בבית הזה, כל העושר הזה, למי?
המחשבה על הביניין בו גר שון העלתה בי צמרמורת, משפחות שלמות גרות בבניינים ישנים, בעוד שאני גרה פה, עם זוג הורים שאף פעם לא באמת בסביבה.
נכנסתי אל חדרי הגדול והרחב, פתאום הכל מרגיש לי כל כך יותר גדול, לא טרחתי אפילו להחליף את הבגדים, נשארתי עם מדיי בית הספר הפרטי בו אני לומדת, ונכנסתי אל המיטה הרכה.
רכה יותר מידי שאני עלולה להיבלעה בתוכה.
מחשבות תוקפות אותי מכל עבר, על הכל, כל הכאב והרגשות שבלמתי בכל כוחי מהבוקר התפרצו, הדמעות החמות זרמו להם מבעד לעיניי, שורפות על גבי לחיי וזולגת על הכרית הלבנה הרכה הנחה מתחת לראשי.
והתמונות שוב מוצאות להן את דרכן אל תוך מוחי, להפר את שלוויתי.
הידיים הגבריות והזרות שנוגעות בי, צמרמורת שעולה וחולפת במעלה גבי.
אני נזכרת בצעקות שלי,בצרחות…
איך שחשבתי שכל צעקה קורעת את הגרון שלי מבפנים החוצה, אבל אף אחד לא שמע אותי, אף אחד לא ידע.
וכולם המשיכו כרגיל בחיים שלהם, כאילו כלום לא קרה… בלי לדעת מה קרה.
ולרקע התמונות הקשות שעולות בעיניי רוחי, תמונות מאותו הלילה הארור ששינה את חיי מקצה לקצה.
גרם למציאות להצטייר הרבה פחות יותר יפה ממה שהיא.
אני נזכרת בדבריו הנוקשים של שון, אין לי מושג איך הם מצאו את הדרך, הגיעו היישר למוחי.
״את לא שייכת לפה!״ , אני לא שייכת לאף מקום, לא לכאן, לא לשם, אין לי מקום פה בעולם.
זה מוזר כל כך לחשוב על זה, שרק לפני שלוש שנים זה קרה, הסיוט הזה, הסיוט שאף אחד לא מדבר עליו פשוט קרה.
סיוט שעדיין לא התעוררתי ממנו פשוט היה, שלוש שנים עברו מאז…
לצד מחשבות אלו, נפלתי לשינה עמוקה, מלאה בסיוטים, ובתוכי אני מתפללת, לא לקום בחזרה.
תגובות (5)
תמשיכיי
זה פשוט מושלםםםםםם תמשיכיייייי
זה מושלם תמשיכיייי
תמשיכיייי
תמשיכיייי ותפתח מהר!!!!