מוקדים
22:15
ג'סיקה התחילה את המשמרת שלה כשהיא ישבה על הכיסא כמו בן אדם, וגם היום, כמו בכל משמרת, לאט לאט ובלי שהיא הרגישה, הכיסא החליק אחורה, ועכשיו היא יותר שכבה מאשר ישבה. היא הייתה משועממת והציצה בשעון. נשארה רק עוד רבע שעה עד שיסגרו את המוקד. שרה על ידה בדיוק התחילה לספר לה על מסיבת הרווקות שלה, אך ג'סיקה לא כל כך הקשיבה. בדיוק נכנסה לה שיחה.
"… שלום, מדברת ג'סיקה, במה אוכל לעזור?" היא ענתה באופן אוטומטי.
"התקשרתי כי נדפק לי הטלפון," אמר הלקוח. הוא נשמע לה חצי מסומם.
"אוקיי, עם מי אני מדברת רק?" היא שאלה.
"נתנאל," הוא אמר והשתעל פתאום. ג'סיקה יכלה לדמיין את השכטה שהוא פולט חזרה החוצה. היה לו קול צרוד ומחוספס.
"היי, נתנאל, מה קרה לטלפון?"
"את איתי?" הוא צעק.
"כן, כן," היא ענתה בחוסר סבלנות.
"טוב, אז את שומעת, מאמי? יש לי כלב בשם בילי והוא זלל קרפדה מורעלת בגינה שבוע שעבר, ומאז הוא סובל מקלקול קיבה…"
"אוקיי," ענתה לו ג'סיקה, שמא שוב ירגיש כאילו היא נעלמה לו. היא הניחה את ידה על מיקרופון האוזנייה, כך שהוא לא ישמע.
"עוד קוקו!" היא אמרה לשרה לידה, "אלוהים, כמה כאלה כבר יש כאן בישראל?"
שרה רק הנהנה בראשה.
"… וזהו, עכשיו הטלפון לא עובד," גמר נתנאל, "נראה לי הוא קיבל קורוזיה."
"כן…" אמרה ג'סיקה, "תראה, אדוני, יש לנו בעיות בקו, לא כל כך שמעתי אותך, אתה יכול לחזור שוב?"
"טוב, כמו שאמרתי," הוא חזר בחוסר סבלנות, "בילי הקיא לי על הנייד ומאז הוא מת."
"הכלב?" שאלה ג'סיקה.
"מצחיקה," ענה לה נתנאל בקול מזלזל, "הטלפון, הטלפון!"
"כן…" אמרה ג'סיקה, "אני מצטערת, אדוני, אבל איך הדברים שאתה מעלה קשורים לחברה?"
"מה את מטומטמת?" הוא צעק, "אני מסביר לך שאין לי טלפון!"
"כי כלב אכל קרפדה?" וידאה ג'סיקה.
"כן, ואז הקיא על המכשיר."
"מתי זה קרה?" זרמה איתו ג'סיקה, והצטערה על זה שאסור לה לנתק ללקוחות בפרצוף.
"עכשיו, כל הבית שלי מסריח, את לא מבינה…" אמר נתנאל.
"פוי, איזה באסה," אמרה לו ג'סיקה ותהתה איך תוריד אותו מהקו כמה שיותר מהר. היא סרקה את העמדה שלה, קובייה אפורה ומכוערת שנראתה קצת כמו תא בית-סוהר. היא חיפשה במהירות בין הדפים התלויים בעמדה, וכמה מפתיע – חוק מרפי הגיע, דווקא החשוב מביניהם היה חסר, זה שמכיל את כל המשפטים להתמודדות עם שיחה שכזאת. היא שמה את הלקוח על "השתק".
"למי יש את הדף של תסריטי שיחה? אני צריכה אותו," היא צעקה ברחבי המוקד.
"קחי," העביר לה יוסי מהשורה ממול.
"ג'סיקה, מה עם המכר?" צעקה אידית האחמ"שית, "את על הכי נמוך! נשארו עוד עשר דקות, יאללה, את יודעת כמה מכירות אפשר לסגור בעשר דקות, נכון?"
"איזה מכר ואיזה נעליים, אני בשיחה עם מסומם שמעשן קרפדות," צרחה לה ג'סיקה וחזרה לשיחה, תוך שהיא מחפשת משפט מתאים מבין כל אלו המוצעים בדף.
כשסוף סוף הצליחה ג'סיקה להוריד אותו מהקו, השעה הייתה כבר עשר ארבעים. היא, שרה ויוסי ארזו את חפציהם, החתימו כרטיס ויצאו מהמוקד. המוקד היה ממוקם ברחוב צדדי באזור תעשיה, שבשעות כאלה כבר הפך להיות מקום מעט מפוקפק. בתחנת האוטובוס הקרובה הזכוכיות היו שבורות, והדוגמניות מאחוריהן הושחתו בגרפיטי. שברי בקבוקים כיסו את המדרכה מסביב. שם המתינו ג'סיקה, יוסי ושרה עד בוא האוטובוס.
היה שם עוד אדם מלבדם. היה לו שיער שחור קצר והוא עישן סיגריה. הוא הביט בהם וראה שהם כולם עונדים את תג החברה.
"אתם מהמוקד פה?" הוא שאל אותם.
"אה… כן…" ענה לו יוסי והביט בשרה וג'סיקה מעט מופתע.
"גם אנחנו היינו לקוחות אצלכם עד לא מזמן," אמר הזר. "תגידו למנהלים שלכם שהם חתיכת חוצפנים. כל יום מישהי אחרת מכם הייתה מתקשרת לסבא שלי עד שהצלחתם לדחוף לו. הוא היה בן תשעים, לפני שבועיים הוא מת."
הוא זרק את בדל הסיגריה לרצפה ודרך עליו, "כמה גנבתם לו," הוסיף.
בדיוק אז הגיע לתחנה האוטובוס שלו והוא נסע. שרה, ג'סיקה ויוסי – שלושתם התפקעו מצחוק.
יומיים אחרי זה ג'סיקה התפטרה.
תגובות (0)