עולם מקביל – פרק 1.

"אז אני אבוא לאסוף אותך בשתיים וחצי" אמרה ליאורה שישבה מול ההגה כשלצידה ישב בנה, כפיר.
שיער ראשו המבולגן הגיע עד עיניו, כך שהגבות נבלעו בתוכו. צבעו היה בגווני חום ושטני כהה. עיניו נראו עצובות, עייפות.
"את יודעת, זה שאבא היה לוקח ומחזיר אותי כל יום לא אומר שאת צריכה לעשות את זה גם" אמר בחוסר סבלנות כשרגלו הימנית על המושב וידו מרימה את השיער מפניו – מה שתרם לצורתו המבולגנת. הוא הסתכל דרך השמשה הקדמית על עשרות הילדים שנכנסים לבית הספר, ולא עשה סימנים המעידים על כוונותיו לצאת מהמכונית.
"אז אני אבוא לאסוף אותך בשתיים וחצי" חזרה ליאורה על דבריה מבלי לשנות את טון קולה או את הבעת פניה.
"ביי" אמר כשהסיר במהירות את החגורה ויצא בטריקת דלת.
הוא נכנס לכיתה עם הצלצול והתיישב במקומו הקבוע – שורה שנייה, צמוד לקיר השמאלי מול הדלת.
המורה נכנסה מספר רגעים לאחר מכן. כולם הוציאו את הספרים והמחברות, כך גם כפיר.
"מי רוצה להזכיר לנו איפה עצרנו שיעור שעבר?" פתחה המורה את השיעור.

הם ישבו מתחת לאחד השולחנות במשרד. זה היה יום שבת לכן אף אחד לא הגיע לשם מלבדם. הם היו צריכים להדפיס את העבודה של כפיר בספרות, ויותר נוח להדפיס במשרד.
הם ראו את הרגליים של האדם שפניו מכוסות בכובע גרב, ובידו אקדח.
מאיר הוציא מכיסו אבן קטנה בצורת אליפסה סימטרית לחלוטין.
"זה שלך" לחש לבנו, כפיר, כשהצמיד את פיו לאוזנו. כפיר היה יכול להרגיש את הזיעה שהייתה על פניו של אביו, זיעה שנבעה מפחד.
כפיר הסתכל עליו בחוסר הבנה.
"שמרתי על זה בשבילך עוד לפני שנולדת. וזאת לא הפעם הראשונה שאנשים עם אקדחים מחפשים את זה" הסביר בלחישות.
"אז אולי פשוט ניתן להם את זה?" הציע כפיר בקול רועד.
"זה אמור להיות בידיים שלך, ורק בידיים שלך".
"מה אני אמור לעשות עם זה?" שאל כשאביו שם את ידו על פיו מכיוון שהאיש עבר על יד השולחן בו הם מתחבאים.
כשהתרחק מאיר השיב: ברגע שאתה תשמע צפצוף, צפצוף שלא שמעת מעולם, אתה תצטרך להחזיק את האבן ביד הימנית שלך ולעצום עיניים".
"איך אני אדע לזהות את הצפצוף?" שאל בלחש.
"אתה תדע. אתה חייב לדעת" השיב אביו, כשהחל לזחול מהשולחן שהיו תחתיו.
כפיר החל לזחול בעקבותיו, אך אביו עצר אותו. "כשאני נעמד, לא משנה מה קורה – תרוץ החוצה ואל תסתכל אחורה" אמר לו.
"אבא…" אמר כפיר כשהבין שאביו מתכוון לסכן את חייו.
מאיר המשיך לזחול עוד כמה מטרים מהשולחן, ואז נעמד על רגליו כשגבו מכופף מעט והחל לרוץ לכיוון האיש, בתקווה שיוכל לראות שוב את ילדו.
כפיר עשה כדברי אביו והחל לרוץ במהירות לכיוון היציאה מהמשרד, שדלתו הייתה פרוצה. החלו להישמע יריות מאחורי גבו. הוא שמע את צעקת אביו. הוא נעצר והסתובב לכיוונו. מאיר ישב על הרצפה כשרגלו מדממת.
"אבא!" צעק כפיר שלא ידע אם להמשיך לברוח.
האיש עם הפנים המכוסות נעמד מול כפיר כאשר הוא מסתיר את מאיר. הוא הרים את ידו עם האקדח וכיוון אותה לפניו של כפיר.
מאיר נעמד על רגלו הבריאה ולקח מטף שהיה תלוי על הקיר שלידו.
"כפיר! תברח!" צעק רגע לפני שזרק את המטף על ראשו של האיש, שבאותו רגע הסתובב – וירה.
"כפיר…" שמע את קול אביו כשהחל לברוח במורד המדרגות.
"כפיר…" חזר הקול, אבל לא נשמע בדיוק כמו קולו של אביו.

"כפיר?" שמע את קול המורה ושם לב שהוא יושב בכיתה. "מה קורה לך? למה אתה לא מרוכז?" שאלה המורה כאילו לא ידעה.
"אבא שלך מת?" השיב כפיר בביטחון.
"סליחה?" התפלאה המורה.
"אבא שלך נרצח מול העיניים שלך?" שאל שוב.
"לא…" השיבה המורה כשמבט נבוך על פניה.
"אז אחרי שזה יקרה תשאלי אותי מה קורה לי" השיב ויצא מהכיתה במהירות.
הוא הלך לשירותי הגברים ונכנס לאחד התאים. הוא נעמד על האסלה הסגורה כשהאבן בידו הימנית, ועיניו עצומות.
"שוב שמעת צפצוף?" שאל רועי שראה את ראשו של כפיר מבצבץ מעל אחד התאים.
"היא שלחה אותי לבדוק מה איתך, למרות שאמרתי לה שאתה בסדר, אבל היא התעקשה" הסביר.
כפיר ירד מהאסלה ויצא מהתא.
"זה בסדר, מותר לך לרחף ולא להקשיב. זה קרה בסך הכל לפני חודשיים" עודד אותו רועי כששם את ידו על כתפו.

ליאורה הגיעה לחניון בית הספר בשעה שתיים וחצי – כפי שסכמה עם כפיר. הוא חיכה לה כשבידו תיק הגב שלו.
"התקשרו אלי מבית הספר" אמרה ליאורה לאחר מספר שניות של שתיקה בהם המכונית נסעה. "המורה להיסטוריה. איך קוראים לה?".
לא הגיעה תשובה מכפיר, הוא רק בהה בבניינים החולפים מבעד לחלון.
"היא בקשה ממני למסור לך שהיא מצטערת, שהיא לא התכוונה" המשיכה לספר כשהפנתה למספר שניות את מבטה לפניו המדוכאות.
"כאילו שזה משנה משהו" השיב בזלזול. "מה, המורות האלה כבר מפחדות לדבר איתי שהן מתקשרות אלייך?" גיחך כשהזיז את שיערו מפניו.
ליאורה ניסתה לומר משהו, אך ויתרה, ונאנחה במקום.

*

"חשבתי להזמין את סבא וסבתא לארוחה בשישי בערב לכבוד יום ההולדת שלך" הציעה אפרת בזמן שהניחה את צלחת השניצלים על השולחן, שסביבו ישבו יוגב בעלה, וניר, בנה.
"אבל היום הולדת שלי בעוד שבועיים" השיב ניר כשהחל להעמיס שניצלים לצלחתו.
"נכון אבל הם טסים ביום שני ואני לא רוצה שיפספסו" הזכירה אפרת, שהזיזה את שיערה החלק אל מאחורי האוזן בעזרת אצבעותיה המרוחות בלק, ונגסה בשניצל שהחזיקה בניסיון לא ללכלך את פניה או את בגדיה.
"בסך הכל יום הולדת 17. אבל איך שאת רוצה" אישר ניר והחל לאכול.
"יש לך זמן ללכת לקניות?" שאל יוגב.
"כן, אני אלך יום חמישי אחרי שאשלם על חדר הכושר של ניר" תכננה את זמנה.
"או! סוף סוף!" שמח ניר. "עוד שנייה הם לא היו נותנים לי להיכנס יותר" אמר בין ביס לביס.
"אני אלך להתקשר לסבא וסבתא" אמרה עם חיוך כשקמה מהכיסא. "ואם אתה רוצה אתה יכול להזמין גם את מאי" הוסיפה כשהעבירה את ידה מספר פעמים הלוך ושוב על שיערו הקצר של בנה.
היא החלה ללכת לכיוון חדר השינה, אך צלצול פעמון הדלת עצר בעדה. רעש העקבים שלה נשמע בדרכו אל הדלת. היא הצמידה את עינה לעינית בזמן שניר ויוגב מסתכלים עליה בתהייה מי בא.
לאחר מספר שניות מועט נשמעה ירייה, והיא נפלה אחורנית כשראשה מדמם מהמצח. שיערה השחור החלק התערבב עם הדם שנזל על הרצפה.
"אמא!" צעק ניר כשקם מהכיסא והתכוון לרוץ לכיוונה, אך יוגב עצר אותו.
"תקשיב לי עכשיו!" אמר לרקע הדפיקות על הדלת בניסיון לפרוץ אותה. "תלך לחדר שינה שלנו ותנעל את הדלת. במגירה השנייה ליד המיטה שלי יש אבן. תחזיק אותה ביד שמאל ותעצום עיניים" הסביר במהירות כששתי ידיו תופסות את כתפי בנו המבוהל. "עכשיו!" צעק עליו לאחר שלא זז.
ניר קם על רגליו ורץ במהירות למלא אחר הוראות אביו בלי היסוס, כפי שעשה כל חייו. הוא נעל את דלת החדר, והוציא את האבן מהמגירה.
דלת הבית נפרצה. "איפה זה?" שמע ניר קול לא ברור.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר…" השיב יוגב.
ניר עצם את עיניו כשהאבן בידו השמאלית.

*

כפיר ישב במטבח ואכל את ארוחת הצהריים הקנויה שליאורה הביאה בשבילו.
שניהם שתקו.
"אתה יודע, יהיה יותר קל לשנינו אם נעבור את זה ביחד" אמרה ליאורה שנשענה על השולחן עם יד אחת כשהתיק שלה בידה השנייה.
כפיר לא השיב.
ליאורה הזיזה את מבטה ממנו. "טוב, אני חוזרת לעבודה" אמרה כשהלכה לכיוון הדלת ויצאה מהבית.
הפלאפון של כפיר צלצל בזמן שהדלת נסגרה. "בא לך להזמין פיצה?" שאל רועי לאחר שכפיר ענה.
"אכלתי כבר" השיב כפיר כשהניח את צלחתו בכיור.
"אז לא בא לך להזמין פיצה?".
כפיר נאנח.
"נו… אתה חייב לצאת מהבית! ואני לא מתכוון לבית הספר!" נזף בו.
"אין לי חשק".
"אז בוא תראה אותי אוכל פיצה".
צלצול פעמון נשמע.
"רגע" אמר כפיר לרועי בזמן שהלך לכיוון הדלת ופתח אותה.
מולו עמד איש בשנות הארבעים לחיו, ועוגה בידיו.
"תודה" אמר כפיר עם חצי חיוך כשהוא לוקח את העוגה בזמן שהחזיק את הפלאפון עם כתפו.
האיש הנהן הנהון אחד והלך.
"מי זה היה?" שאל רועי.
"השכן המשועמם. זה שאמא שלי התחברה איתו" השיב בזמן שסגר את הדלת.
"מה הוא רצה?".
"מאז שהשבעה הסתיימה הוא מביא לנו כמעט כל שלושה ימים עוגה" הסביר.
"אז הוא הביא עוגה?".
"כן רועי. הוא הביא עוגה" השיב בחוסר סבלנות.
"טוב אני בא" אמר.
"לא… אני הולך לישון קצת".
לפתע כפיר שמע בצפצוף שלעולם לא שמע. כאילו הצפצוף הגיע מראשו. כאילו דמיין אותו.
"אני… אני אדבר איתך עוד מעט" אמר לרועי בבלבול וניתק מבלי להביא לו הזדמנות לענות.
הוא הוציא את האבן מכיסו והסתכל עליה כשהוא מחזיק אותה מול פניו.
הוא החזיק את האבן בידו הימית, ועצם את עיניו.

*

"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר" נשמע שוב הקול הלא מוכר, ולאחריו צעדים שהתקרבו לחדר השינה. "איפה הילד?" שאל האיש כשניסה לפתוח את דלת חדר השינה, אך היא הייתה נעולה.
"לא!" צעק יוגב כשקפץ עליו והפיל אותו לרצפה.
ירייה נשמעה, ולאחריה זעקת כאב.
"אבא!" צעק ניר כשעיניו עצומות, מבלי שיצליח לפקוח אותן או להזיז את גופו.

*

כשכפיר פתח את עיניו הוא שכב במיטה. במיטה שלעולם לא ראה, בבית שלעולם לא ביקר. איפה אני? חשב. לפתע שמע קול נשי לא מוכר: "כפיר! תתעורר כבר!". הוא הרגיש מבולבל.
"ניר, לך תעיר את אח שלך!" נשמע שוב אותו קול.
את אח שלך? חשב כפיר, איך זה יכול להיות? אני בן יחיד…