אותה הנערה

״היי!״ צעקתי לאותה ילדה
״את לא יכולה לעשות את זה! אל תעשי!״
הושטתי לילדה את ידיי, לעצור אותה.
שיערה הזהוב התנופף ברוח, ודמעות זלגו על פנייה.
כל גופה של הילדה, שנראתה לא יותר בת 12 היה מכוסה צלקות.
״למה?״ השיבה ״ אין לי חברים, וכולם ושונאים אותי. כולם יורדים עליי, ואף אחד לא עוזר.
גם אני ימות אף אחד לא ישים לב! אני רק מבזבזת מקום בעולם!״
״לא נכון,״ אמרתי אני ״אני יכולה לעזור לך. את רואה? אני לא מציקה..
בואי, תרדי מהגשר הזה.. ״
הושטתי לה את ידיי והפעם היא נאחזה בה.
״יופי״ אמרתי
״תודה״ מילמה בקול חלוש.
״בואי הנה, שבי. ספרי לי מה קרה״ אמרתי בקול רגוע, כמנסה להחזיר לה את שפיות דעתה
התחילה הנערה, אותה הקטנה
״שמי מרין, והכל התחיל לפני 3 שנים, בגיל 9 ושלושה חודשים.
אני יודעת את זה, כי כבר באותו יום תכננתי למות. ואז באותו זמן, התחיל אותו המצב…״
כך המשיכה, וסיפרה, איך. מיררו לה את החיים, הציקו או התעלמו, ירדו עליה או דחפו.
וכך, נהיינו החברות הכי טובות, הייתי אוספת אותה אחרי הלימודים, מגינה עלייה מבריונים, ודואגת לה לבית, כשהוריה לא חשקו בה, או גירשו אותה מביתם.
ואז לאחר שנה נוספת, התייאשה הנערה.
בגיל שלוש עשרה ושלושה חדשים, מתה אותה הילדה.
מרין ואני היינו אחיות,
אך היא התייאשה, והתאבדה בכל זאת.