רק עמדתי מהצד, הסתכלתי ולא עשיתי כלום.

אני מתחרט על כל רגע. אני מרגיש נורא על מה שעשיתי, או אפשר להגיד שלא עשיתי. אני מרגיש נורא כי לא עצרתי את זה. אני מרגיש נורא כי זאת אשמתי.
הוא היה ילד חביב וקטן- נמוכצ'יק כזה. ביום הראשון שהוא הגיע לבית הספר ידעתי שהוא לא כמונו, ידעתי שהוא אחר, אך לא ידעתי מה הולך לקרות.
אף אחד לא התחבר אליו כיוון שהיה מוזר כזה, טון הדיבור שלו, סגנון לבושו, הליכתו הצולעת, כולנו חשבנו עליו כחנון האולטימטיבי. כשהיה בא אלינו למגרש עם כדור חדש, חברי צחקו עליו וכך גם אני. זה לא נראה כאילו זה מפריע לו. כל יום במשך שנה הוא היה בא אלינו למגרש עם אותו כדור, אותו חיוך,אותו סגנון לבוש ואותה הליכה מוזרה, אך יום אחד הוא לא בא. זה היה היום הגורלי. חבריי החליטו ליצור קבוצת פייסבוק "שונאים את החזיר" והתחילו לרכל עליו. להגיד עליו דברים כל כך נוראיים! כל כך משפילים! ואני, אני לא השתתפתי, לא אמרתי מילה, לא לקחתי חלק, אך עמדתי מהצד והסתכלתי על אותו ילד, שכבר לא בא למגרש, על אותו הילד שמורידים לו את המכנסים בכיתה ומצלמים, את אותו הילד שקראו לו "יא חזיר" "יא אילג" "מה אתה נכה?!?" וכשהיה מוריד את הראש ו'מקבל' את עלבונם הם היו צוחקים עליו וזורקים עליו ביצים. כשהלך לביתו, חבריי היו עוקבים אחריו ומציקים לו, מטרידים אותו ואני, אני שוב הסתכלתי מהצד ולא עשיתי כלום.
לעולם לא חשבתי שזה יחמיר על כדי כך עד שחבריי ביקשו ממני להחזיק את המצלמה. הם חיכו שיגיע לכיתה כדי לקחת את דבריו המפוזרים לביתו, וכשהגיע הם סגרו את הדלת והתחילו להרביץ לו. התעללו בו ממש! אני לא עשיתי כלום, רק עמדתי עם המצלמה ושתקתי, הייתי המום ומזועזע, אך שתקתי. לא אמרתי כלום. וכשכל חברי עזבו את הכיתה. הוא נשאר שם, על הרצפה שוכב לו שם, מדמם. הוא לאט לאט קם לתנוחת ישיבה. ראיתי את פניו החבולות ואת אפו השבור. הוא הפנה את ראשו לכיווני ואמר לי "תודה".תודה? על מה תודה? אני עד היום לא יודע, אך אני יודע שהוא יצא מהכיתה בראש כפוף ומושפל, ואני עמדתי שם ולא עשיתי כלום.
לא ראיתי אותו יותר, מאז אותו המקרה, לא בבית הספר,לא בסרטים שצילמו אותו, לא בשום מקום אך רק לאחר חמישה ימים ידעתי מה איתו, כאשר המנהל נכנס לכתתינו ואמר שמצאו את גופתו תלויה לייד הנהר שבקרבת מקום.
ידעתי עוד דבר אחד, אני אשם בזה, כי אני רק עמדתי מהצד והסתכלתי,
ולא עשיתי כלום.