כמה עוד אפשר?- פרק 5

טרקתי אחריי את הדלת וזרקתי מעליי את נעלי העקב. "תומר!, תומר חכי!" זה היה קולו של רון. לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה אז לקחתי את האופניים שלי ופשוט נסעתי. ברחתי. לא יודעת לאן, ואיפה, פשוט נסעתי כשהסכין ביד אחת שלי. לא היסתכלתי לאחור אבל הייתי בטוחה שרון חזר בחזרה לתוך הבית. ככה זה אמור להיות. נסעתי ולא העזתי לתת לדמעות, ולעצב לצאת החוצה. הייתה לי הרגשה מוזרה שמישהו מהם מסתכל עליי. המשכתי לדווש, רגליי לקחו אותי לאן שפחות או יותר רציתי, לחלקת עצים. האופניים לא יכלו להיכנס יחד איתי, הם גדולות מדי, אז פשוט "זרקתי" אותם בפתח ונכנסתי בריצה. כנראה שלא שמתי לב ומתוך ריצה רגל אחת נתקעה בשורש, החלקתי וקרעתי את הג'ינס בברך ודם החל לינזול, ופניי שרפו, אך למרות הכל קמתי והמשכתי לרוץ. רצתי ורצתי עד שהגעתי למעיין קטן שמסביבו עצי אלון גבוהים. הייתי צריכה לפרוק הכל, כבר לא יכולתי לשמור בלב. נשענתי עם גבי על עץ אלון ונשמתי בכבדות, החזקתי את הסכין ביד אחת, וביד השנייה החזקתי בשיערי בחוזקה. הדמעות זלגו והסכין נשמט מידי, צנחתי למטה וקיפלתי את רגליי לחזהי. "היי, תומר את בסדר?" נשמע קול מודאג ממולי. זה היה רון. הערב ירד בינתיים ולמרות זאת ראיתי את הדאגה בעיניו. הרמתי את ראשי מעט, וחנקתי את הדמעות. "כן אני בסדר", שמעו בבירור את קולי נשבר. הוא התכופף אליי, וראיתי שגם העיינים שלו משנות את ציבען, כרגע הן היו אפורות לגמריי. הוא התיישב מולי והחזיק את סנטרי בעדינות. זה היה מגע עדין לעומת ידיו החסונות. הוא הזיז את פניי מצד לצד. "איך נפלת ככה? כל הלחיים שלך סרוטות, וגם השפה התחתונה שלך סרוטה". שתקתי. לא היה לי מה לומר. ואז עיניו נחו על הקרע שנוצר עקב הנפילה, והדם שנזל ממנו. הוא שתק, וראה את הסכין שהייתה נפולנ על האדמה. הוא החזיק את אחת מלחיי בידו האחת והסתכל בעייני. לאט לאט אפו התקרב לשלי. ובשניה אחת הוא קם והשליך את הסכין בחוזקה רחוק לתוך המעיין, והתיישב לידי. "תומר אני… אני כ"כ מצטער על מה שקרה שם. הייתי חיב לבוא אחרייך. לראות שאת בסדר. כשלקחת את הסכין וברחת, חשבתי שאני ימות במקום. אני מצטער הייתי חייב". הדמעות שוב עמדו לי בגרון. זאת פעם ראשונה מאז מותה של אמא שמישהו חות מבל אומר לי שאכפת לו ממני וזה באמת נשמע אמין. בקושי הצלחתי לדבר. רציתי לספר לו הכל, להגיד לו שאני מעריכה את זה, ושאני מצטערת שהוא היה צריך להיות נוכח לכל זה, אבל הדבר היחיד שהצלחתי להגיד זה: "תודה" חנוקה. היה ירח מלא הלילה, והשתקפותו נראתה על מיי המעין. רון כרך את ידו סביבי, והשעין את ראשי על כתפו הרחבה. הוא מוצק, חסון, הרגשת ביטחון הציפה אותי, והרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו. "תפרקי, תפרקי הכל החוצה, את סתם סובלת מבפנים. את לא חייבת לשמור על איפוק כל הזמן, את רק בן אדם".הדמעות התחילו לזלוג, ולזלוג במהירות, לא הצלחתי לשלוט בזה. כאילושאיבדתי שליטה בגוף שלי, ברגשות שלי. אחיזתו של רון בי התחזקה. "ששש… זה בסדר" הוא אמר וליטף את שיערי. כשנרגעתי ירד כבר הלילה והיה חושך מוחלט, חוץ מאורו של הירח וכמה כוכבים בודדים. הרגשתי הרבה יותר טוב, ורון המשיך לחבק אותי. לא רציתי שהוא יפסיק. כשהוא התחיל לשחרר מאחיזתו בי הרגשתי מאין בושה שהוא ראה אותי בוכה, אך למרות זאת נתתי לו להחזיק הסנטרי ולהרים את ראשי למעלה. "העיינים שלך מתחילות לחזור לצבע החום שלהם", הוא אמר עם חיוך קלוש על שפתיו. "ושלך לא" אמרתי מעט מודאגת. "אל תדאגי, הם יחזרו" הוא אמר וחייך אליי, החזרתי לו חיוך אך מאולץ והוא חזר לחבק אותי. אחרי כמה זמן שישבנו כך מחובקים, רטטים נשמעו והורגשו מכיס מעיל הרוח השחור שלו. הפלאפון שלו צלצל. "זאת מור" הוא אמר בחוסקר סבלנות וניתק. היא המשיכה להתקשר ולסמס עד שהוא כיבה את הפלאפון שלו. "רון, אפשר לשאול אותך שאלה אישית?" "כן, בטח", "רואים שאתה לא אוהב אותה, אז למה אתה איתה? אתה יכול להשיג כל בת שבעולם". "אם אני יספר לך את מבטיחה לא לספר?" "מבטיחה" הבטחתי והתכוונתי. "טוב, אנחנו ביחד מכיתה ח' , עכשיו את יודעת בגיל הזה הכל זה פוזות, שום דבר לא נעשה מהסיבות הנכונות. היא היתה הילדה הכי מקובלת, ובגלל ש'השגתי' אותה נחשבתי בין הגברים. חשבתי להיפרד ממנה כי הרגשתי שזה לא נכון אבל, אני לא יודע איך ולמה אבל שתינו רצינו את זה ו… טוב, שכבנו ועכשיו אני מרגיש לא נעים להיפרד ממנה כי זה יראה כאילו אני ניצלתי אותה".הוא החזיק את ראשו ונראה שהתכוון לכל מילה שאמר. "תראה, עכשיו אתה מסנן אותה, וזה בטוח פוגע בה. אני לא יודעת מה באמת היא מרגישה אלייך כי אנחנו לא חברות כל כך טובות כמו שראית, אבל, אני חושבת שאתה יודע מה אתה צריך לעשות. אתה יודע מה הכי נכון בשבילך, ובבחירות כאלו לא אני ולא אף אחד אחר לא יוכל לעזור לך. רק לפני שאתה עושה צעד כלשהו תחשוב טוב שלא תתחרט" עניתי. הוא חייך אליי ושמתי לב שהצבע הכחול החל לחזור לעיניו. "תודה" הוא אמר והדביק לי נשיקה על הלחי. שמחתי באותו רגע שיש חושך והוא לא ראה אותי מסמיקה. "תודה לך רון, באמת, ואני מצטערת שראית את כל זה" "זה בסדר, אני שמח שלפחות פרקת משהו". "כן" עניתי והשפלתי את מבטי. כי הרי לא פרקתי כמעט כלום, זה מצבור של 7 שנים, אבל לא יכולתי לספר, להעמיס, הוא גם ככה משתדל. "טוב אני חושבת שאני צריכה לחזור" אמרתי. "כן, גם אני, נראה לי שאמא שלי התקשרה, בואי נחזור". חזרנו את כל הדרך חזרה, ביחד, ושנינו לא יכולנו ולצחוק ולהתבדח, זה לא היה הזמן. נפרדנו לשלום, נכנסתי בשקט הביתה. כולם ישנו. טיפסתי בשקט לחדרי, החלפתי לפיג'מה והתחלתי להירדם. יופי, עכשיו התאהבתי בו בטוח, חשבתי….