הדבר הזה..

אני יושבת וחושבת,
אני אוכלת ויושנת.
אני עושה כל דבר,
אני מרגישה כל דבר.
חוץ מדבר אחד קטן ולא חשוב ,
הדבר הזה שלבסוף מוצאים או לא.
נשארים איתו או עוזבים אותו,
מעריכים ושומרים או סובלים ועוזבים.
הדבר הזה יכול לשבור חלק קטן אצלנו אבל הוא החלק שהכי נפגעים בו.
זה יותר כואב מכדור בראש ,
זה כואב כל כך שרוצים לגרום לכאב להפסיק, בדרך כזאת או אחרת.
כל חיי אני חיכיתי למישהו כמוך ,
מי שהוא שיגרום לי אושר.
אבל הדבר היחיד שגרמת לי הוא הרגש חרטה,עצב ושנאה.
הבטחתי לעצמי לעולם לא להפתח ככה, אני הייתי צב בלי המגן שלו, המקום שלא משנה מה יקרה לו יגן עליו.
ולא היה לי מגן כזה, אני נפגעתי.
ואני יושבת וחושבת ,
מה מה הדבר הזה שאנחנו צריכים.
הדבר הקטן הזה שכולם מדברים עליו,
הדבר הזה שפגע בי כל כך.
ואני יושבת וחושבת,
לא מבינה, במה טעיתי? זאת אני?
זה אתה? זה אנחנו?.
אבל זה כבר לא משנה, עזבת , עזבתי , נהיינו שוב שני זרים, וכך זה ימשך.