Need For Speed – פרק 4
-שון-
״תוריד אותי במוסך, ותקח את הילדה לאן שהיא צריכה״ אמר ויקטור בזמן הנסיעה, אלוהים יודע איך טופאז מסתבך בכל כך הרבה בעיות פה בשכונה של ויקטור.
כאן זה הטריטוריה שלו, כולם מכבדים, מפחדים, לא מתקרבים לכאן.
״אין בעיה אחי״ אמרתי לו, מעיף מבט קטן אל עבר הבחורה שישבה במושבים האחוריים של הפרארי שלי.
עצרתי בכניסה למוסך של ויקטור, מבחוץ חונים הרכבים של כולם, אנחנו מין צוות כזה, מילים יפות יותר על פני כנופיה.
ויקטור יצא מהרכב, ״נואל,תבואי לבקר לפעמיים״ חייך אל עבר הבחורה שישבה במושב האחורי, היא חייכה לעברו מביטה בו מבט מוקיר תודה והנהנה אליו.
היא לא תחזור לפה… לא אחרי הכמעט אונס , שטופאז החליט לתכנן עליה.
הבטתי בשעון שבלוח המחוונים החדיש, השעה כמעט שבע.
״אכפת לך אם נעצור רגע איפה שהוא?״ הסתכלתי לעברה דרך המראה האחורית, היא סובבה אלי את מבטה מהחלון השקוף והנהנה קלות בראשה.
לעזאזל צריך לקחת את ראיין לגן.
החלפתי הילוך, עושה פניית פרסה בצומת, ונוסע אל עבר הבית שלי, אמא בטח כבר יצאה בחמש לעבודה, ואבא שיכור כמו תמיד, בכלל לא יוצא מהמיטה.
נסעתי ברחובות המוכרים אל עבר הבית שלי, עד כמה שאפשר לקרוא לו בית, דירה שכורה שגם את השכר הדירה בקושי משלמים.
עצרתי את הרכב בחנייה השמורה לדיירי הבניין, שולף את המפתח מהחריץ והמנוע נכבה, פתחתי את הדלת האדומה, יוצא החוצה מהרכב האדום, קרני השמש הראשונים גרמו לרכב להבריק באור בהיר.
״את רוצה להישאר לבד ברכב או לבוא איתי?״ שאלתי אותה במבט מבולבל, היא לא אמרה דבר, ויציאה מהרכב בלי להעיר כלום.
רואים על פנייה כמה שהיא מבוהלת, היא לא שייכת לכאן, ורואים את זה על כל סנטימטר שבגופה.
מהלבוש ועד העגילי הפנינה היקרים הצמודים לאוזניה.
נכנסתי אל הדירה הקטנה, ״שון!״ קולו של ראיין נשמע במסדרון הקטן והצר, רץ אלי מחדרו ונתלה על כתפי.
״מה קורה, גבר קטן?״ חייכתי לעברו, מסדר את תיק הגן על כתפו.
״מוכן לצאת?״ שאלתי אותו בקול ילדותי, אני אתן את החיים שלי למענו, אני ישמור עליו כאילו אני שומר על חיי, לפחות איתו אני יעשה את העבודה כמו שצריך…
לא כמו שפישלתי עם אמילי, שלא שמרתי עליה כמו שצריך.
״קדימה, בוא נלך שלא נאחר״ חייכתי לעברו, מרים אותו על ידיי , בסך הכל ילד בן שלוש, שלא יודע כלום עדיין על החיים, ועל כמה מסוכן שם בחוץ.
הסתובבתי בחזרה אל הדלת, כמעט שחכתי שנואל שם, עומדת ומחכה, מסכלת בחיוך קטן על ראיין.
״מצטער על העיכוב״ סיננתי לעברה, יוצא מבעד לדלת סוגר אותה,וחולף על פנייה.
״זה בסדר״ היא מלמלה אלי תוך כדי שאני נועל את דלת הדירה.
ירדתי בגרם המדרגות, מקשיב לראיין מדבר על הצעצוע החדש שקניתי לו, מכספי המרוץ הקודם.
יצאנו אל החנייה, פתחתי את הרכב מושיב את ראיין במושב האחורי וחוגר אותו בחגורת בטיחות שחורה.
״תעלי״ סיננתי לעברה, עולה אל מושב הנהג ומתניע כבר את הרכב, היא נכנסה למושב הנוסע לצד הנהג, חוגרת את עצמה וסוגרת את הדלת.
״מצטערת על זה שאני מעיקה, רק תוציא אותי מפה, ואני יגיע כבר לבית בכוחות עצמי״ היא חייכה לעברי, חיוך לבן ישר ויפה, באיזה שהיא מידה מטורפת היא הזכירה לי לרגע את אמילי.
׳לעזאזל שון, אף אחת לא דומה לאימילי, זה הכל קרה באשמתך, היית צריך לדאוג לה יותר, תפסיק לחפש אותה בכל מי שאתה רואה׳.
התת מודע שלי מדבר אלי, אבל אני לא מקשיב, אני לא יכול ליפול עכשיו למחשבות על כמה שאני אשם.
״הבן שלך?״ קולה הרך והנשי של נואל שואל אותי, נהגתי לעבר הגן של ראיין.
״לא, אחי הקטן״ צחקקתי, הבטתי אליו דרך המראה האחורית, משחק בצעצוע טרקטור צהוב.
״הוא דומה לך״ היא חייכה, מביטה לעברו גם דרך המראה האחורית.
״טוב יצאנו מאותם ההורים״ נאנחתי בחצי חיוך, עוצר מול הגן של ראיין, שהיה רחוק רק בכמה בלוקים מהבניין בו אני גר.
הגננת מחכה כבר בחוץ לילדים.
״ביי ראיין, תיהיה ילד טוב״ חייכתי אל עבר ראיין, הוא שחרר את עצמו מחגורת הבטיחות יוצא מהרכב בעצמו כמו ילד גדול.
הוא נופף לי לשלום, והולך אל עבר הגננת שמקבלת אותן בברכה, נופפתי אליו בחזרה, לוחץ על דוושת הגז, ומתרחק מהגן שלו בנסיעה.
תגובות (4)
את לא מאכזבת תמשיכייי
ההי אני קוראת חדשה וזה מושלם רציני את כותבת מדהים אז פליז תמשיכיי
תמשיכייייייי!!!!!!!!!!!
כתיבה מדהימה, אהבתי מאוד :) מצפה להמשך..