הראוי למלכות – פרק 5

עתה, כשהייתה עם סיליה, חלפו הימים ביעף. נדמה היה שהדרך טסה מעצמה תחת פרסותיו של ענבריון. בימים התקדמו שתי הנערות בדרכן, בקצב מזורז, על גבו של ענבריון ובלילות אכלו את הארוחה העיקרית שלהן, נחו, דברו והתאמנו בשימוש בכלי הנשק. קייט הראתה לסיליה כיצד משתמשים בקשת ובחצים, והתאמנה בסיף כשסיליה וענבריון צופים בה. סיליה מצדה השתפרה יותר ויותר בשימושה בסכין וכאשר לא עסקה באימוני על הטלת וקרב סכינים השתמשה בה בגילוף חפצים קטנים מעץ. איכות עבודתה הלכה ועלתה עם הזמן.

באמצע של היום העשרים ואחד לצאתה של קייט מארמונו של סבה היא ראתה מרחוק יער עבות יותר משראתה אי פעם בימי חייה. היער הזה הופיע במפות- קו הגבול בין השטחים המתורבתים לאלה הפראיים. קייט משכה את תשומת ליבה של סיליה בקריאה שקטה. סיליה הדקה את אחיזתה במותניה של קייט. "ארצות הקסם הפראיות" אמרה בקול נמוך.
זו לא הייתה שאלה.
קייט הנהנה פעם אחת. "מתרגשת?" שאלה בשקט.
"כן… קצת" .
"גם אני" .
כמה דקות הכל היה שקט, מלבד קולות פרסותיו של ענבריון על הקרקע הדחוסה. פתאום אמרה קייט, "טיפשי להתקדם לאט ולחשוש מכל דבר, נכון? זה הרי לא יעזור לנו. קדימה, ענבריון" אמרה והניחה את ידה על צווארו של הסוס, "אנחנו לא מפחדים, נכון? קדימה, אל ארצות הקסם !" קראה בעליצות והידקה את עקביה אל גופו של הסוס הערמוני.
ענבריון פרץ בדהרה מהירה. סיליה פלטה צווחה קצרה.
"אל ארצות הקסם !" חזרה אחרי קייט, צוחקת. היער העבות מולן כבר לא נראה מאיים כל כך.

קייט שלפה את המצפן שלה. ביערות העד העצומים שבין הארצות השונות מאוד לא מסובך ללכת לאיבוד לנצח.. הן צריכות להתקדם לכיוון מזרח. כל הזמן לכיוון מזרח. אם לא תסטינה מהדרך, הן אמורות להגיע לשטח הפתוח תוך יומיים בערך.
היער היה סבוך מאוד, ומכל כיוון הפריעו צמחי פרא להתקדמותו הסדירה של ענבריון. בהסכמה שבשתיקה קפצו קייט וסיליה מהאוכף, זו שלפה את חרבה וזו את סכינה, ושתיהן התחילו מפלסות להן דרך ביער הצפוף. או, כפי שכינתה אותו עכשיו קייט במחשבותיה, "ממש ג'ונגל, לא יאומן… "
לקראת השקיעה הגיעו השתיים לקרחת יער קטנה והחליטו לחנות בה. שתיהן היו מותשות. סיליה הקימה מדורה בזמן שקייט צדה בעזרת אחד הסכינים שלא נתנה לסיליה. לאחר מכן התקינה קייט את הבשר להצלות על האש וסיליה חפרה ומצאה פקעות טובות למאכל. הן צלו אותן ולאחר מכן, כשהאוכל היה מוכן, אכלו שתיהן בשר ופקעות צלויות.
סיליה שחקה בסכין שלה בפיסת עץ שכרתה לה מאחד העצים שצמחו שם. קייט קלעה דבר מה בלתי מוגדר מגבעול עשב שקטפה.
לאחר זמן מה שאלה סיליה, "למה אנחנו מנסות להכנס לשטחים הקסומים דווקא דרך כאן? זאת אומרת, לכל אורך הגבול בין הארצות האנושיות לארצות הקסם יש יער, אז למה דווקא דרך מג'יקלנד, ולא המשכנו קודם במסלול הרגיל אלא סטינו ממנו?"
קייט תלשה גבעול נוסף שצמח ליד הברך שלה. "זה בגלל שכאן היער הכי פחות רחב. קחי לך בתור משל נהר ענק, שבכל המקומות הוא רחב מאוד ובמקום אחד קצת פחות, אם היית צריכה לחצות אותו, היית בוחרת בקטע הכי פחות רחב, נכון? אני אישית," היא החניקה פיהוק, "הייתי מעדיפה כמה שפחות ימים עם פעילות כמו היום".
סיליה צחקה והנהנה. שבב עץ ניתז מסכינה ונחת על האדמה. "זה היה יום מעייף" היא אמרה.
"כן" הסכימה קייט. "בהחלט לא משהו שלוקחים בחשבון כשמתכננים טיול מהנה, מה?"
סיליה צחקה שנית. "לכי לישון, קייט. אני אקח את המשמרת הראשונה".
למחרת בילו את היום בכריתת הענפים שעמדו בדרכן ובפילוס דרך בין אלפי ענפים דוקרים וקוצים. לא פעם היו צריכות לעבוד כפליים, על מנת לאפשר לענבריון המסכן לעבור. אבל קייט הייתה אופטימית. את מספר הימים שתאלצנה לבלות ביער היא חישבה לפי קצב ההליכה שלהן בדיוק. עד הלילה הן מתעתדות לצאת ממנו.

מחוץ ליער זרם פלג קטן, וקייט לכדה כמה דגים בינוניים לארוחת הערב. היא בדקה היטב שמה יש בהם דבר מה חריג ביחס לדגים להם הייתה רגילה – בארצות הקסם הפראיות אף פעם אין לדעת – וניקתה בסכין את קרביהם. סיליה דאגה שנית לאש – זה כבר הפך להרגל ביניהן – והניחה את הדגים אותם השחילה קייט על ענפים לחים, על אבנים שהונחו משני צידי המדורה הקטנה, כדי שייצלו. קייט הצליחה למצוא פקעות וטמנה אותם בגחלים. היא כבר הפכה למומחית ממש בעניינים אלה.
"ורק לחשוב שכל חיי גדלתי בארמון" אמרה לסיליה.
סיליה צחקה. "ולפי מה שהבנתי, גם למדת את כל הדברים האלה בתאוריה, לא?"
"אממ… כן, נכון, אבל זה לא אותו דבר…"
הן חייכו זו לזו. קייט הבינה פתאום שהנה מצאה סוף כל סוף את מה שתמיד חיפשה – חברה טובה, שיודעת להקשיב, לשמח ולעודד. היא חיבבה את בנות הדודים שלה, אבל תחומי העניין שלהם היו כה שונים כך שכמעט ולא הצליחו למצוא שפה משותפת.
"ספרי לי על המשפחה שלך, קייט" ביקשה סיליה פתאום.
כמעט כאילו היא קוראת את המחשבות שלי, חשבה קייט.
"המשפחה שלי? הממ… ראש המשפחה הוא כמובן סבא שלי, המלך. סבתא שלי מתה לפני שנולדתי, אבל לשניהם יש שמונה ילדים חיים. אבי הוא בנם הרביעי. רוב המשפחה שלנו חיה בארמון או באחוזות קרובות, חוץ מאבא שלי ומבעלה של דודתי, ששניהם מושלי מחוזות מרוחקים בממלכה. כמעט כל הנכדים מתחנכים בארמון יחד.
"הנכד הבכור הוא ג'ון, בנו של דודי ארתור. אחריו בסדר הגילאים הוא ג'ורג', בנו של בנו השני של סבי, צ'רלס. השלישית היא ג'ורג'יה אחותו של ג'ון, ומייד אחריה הנרי – בנה של אליזבת, הבת השלישית של סבי וסבתי. אני החמישית בסדר הגילאים, ואחרי נולדו הנרייטה, אחותו של ג'ורג', והלואיז ואוליבר, התאומים של אליזבת. לג'ון וג'ורג'יה יש עוד אח, אדמונד, שרק עכשיו נהיה בן שש עשרה. כל הבנים עד אליו יצאו למסעות, אם אני לא טועה. אה, וגם אני, כמובן".
"אם לא תנצחי, מי הם לדעתך בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר?" שאלה סיליה.
"לא ג'ון, זה בטוח" אמרה קייט. סיליה צחקקה. "אממ… הנרי, אני חושבת… אולי ג'ורג'… לגבי האחרים אני לא יודעת. את האמת, אין לי שמץ של מושג. אולי דווקא הם אלה שיפתיעו".
"מעניין איך זה לחיות עם משפחה" אמרה סיליה, קולה נוגה, ומבטה נעוץ בלהבות.
קייט הביטה בה, נדהמת. "מעולם לא חיית עם משפחה?" זה היה רעיון זר כל כך. תמיד הייתה עם מישהו מבני משפחתה מלבד עכשיו, גם אם היה זה רק אביה בבית האחוזה הגדול שלו.
"אני אפילו לא יודעת בדיוק בת כמה אני" אמרה סיליה ביובש.
"אבל איך?…"
"את תאריך הלידה המדויק, זאת אומרת. מספר השנים אני כן יודעת – בערך. האדון מעולם לא אמר לי מתי יום ההולדת שלי. למה בעצם שהוא יאמר? הייתי כלום בעיניו".
קייט עוד התקשתה לעכל זאת. כיצד זה הגיוני?…
"טוב, כשנחזור שתינו לארמון יהיה לך הרבה מאוד מהמצרך הזה, משפחה" אמרה לבסוף, חיוך עולה על פניה.
"מה? רגע, אבל…"
"לא חשבת שכשנחזור לארמון תחיי כמו משרתת, נכון? תהיי חלק מהמשפחה שלנו. את כמו אחותי עכשיו".
"תודה, קייט" אמרה סיליה, קולה צרוד משהו. "גם אני מרגישה כלפייך ככה… אבל," היא בלעה רוק, "להיות חלק ממשפחת מלוכה? כיצד אוכל? כל חיי הייתי שפחה, ואני אפילו לא יודעת איך בת למשפחת מלוכה אמורה להתנהג…"
"אה, זו לא בעיה. לדעתי, את הדברים החשובים יש לך באופן טבעי, ואת האחרים אוכל ללמד אותך אם מאוד תרצי…"
"אני רוצה".
"…אבל אני מזהירה אותך, זה מייגע ומשעמם נורא".
"ובכל זאת".
שתיהן צחקו יחד.
"אני שמחה נורא שאת כאן איתי, סיליה" אמרה קייט בחום.
"ואני שמחה להיות כאן אתך," חייכה סיליה, "אז זה הדדי".
הן צחקו שנית. גץ ניתז מהמדורה המפצפצת.
"אני אהיה היום במשמרת הראשונה" אמרה קייט. "לכי לישון".
"לילה טוב".
"לילה טוב".

הן רכבו בשטחי הבור הריקים. השמיים נמשכו עד שפגשו באדמה מכל כיוון, על הארץ צמחו רק שיחים נמוכים והקולות היחידים שנשמעו היו קולות פרסותיו של ענבריון על האדמה. קייט עיינה במפה הריכוז כשהיא מחשבת בראשה. בארצות האנושיות היה קל לחשב כמה זמן ייקח להן להגיע לכל מקום, אבל כאן זה היה מסובך יותר. הכל היה בלתי צפוי, תלוי באזור בו תמצאנה, היצורים שתפגושנה וכן הלאה. בשטחי הבור לא היה שום עמים קסומים או יערות, כך שהתקדמותן צפויה למדי. קייט קיוותה שהמפה הזו מדויקת, אחרת הן עלולות ללכת לאיבוד בארצות הקסם לנצח.
באותו הערב, ליד המדורה, שתיהן ישבו בשתיקה ובהו בלהבות. פצפוץ האש וצליל השיוף שהופק מחיכוך סכינה של סיליה בגזיר עץ היו הרעשים היחידים שנשמעו ברקע.
קריאת ינשוף נוגה נשמעה מרחוק. סיליה גרדה שבב עץ בעזרת חוד הסכין ושברה את השתיקה.
" …קייט? את יודעת… עוד לא סיפרת לי מהי מטרת המסע שלך. איזה חפץ את עומדת להביא לממלכה שלך?"
"אנחנו" תקנה קייט. "המסע שלנו. ואת צודקת, שכחתי מזה לגמרי. הייתי צריכה לעשות את זה כבר מזמן.
"אנחנו עומדות להביא לממלכה את 'קולמוס הזהב' – חפץ קסום ונדיר, שבעזרת הדיו המתאימה מסוגל לכתוב לנו בעצמו כל דבר שנרצה – דיוקנאות של מבוקשים, מיקומו של צבא אויב או תכניותיו, מהו פסק הדין במקרים של דין בלתי פתור… הוא יכול להועיל גם בעתות מלחמה וגם בעתות שלום. זהו מכשיר רב עצמה, ואני מפחדת אפילו לחשוב מה יקרה אם ייפול לידיו של אדם חסר מצפון, אבל בידיים טובות הוא יכול להיות שימושי מאוד, מאוד".
"וואו" עיניה של סיליה היו פעורות לרווחה. "אבל… דברים כאלה משביתים את השכל של הבן אדם. אם על כל שאלה קטנה נרוץ לכוחות פלאיים שיענו לנו עליה, השכל שלנו יתנוון".
"נכון," קייט הביטה בסיליה בהפעלות והערכה. "וזו בדיוק אחת הסיבות – כך אני חושבת, בכל אופן – לכך שהדיו של הקולמוס יקרה ונדירה כל כך. זו לא דיו רגילה.. זו דיו שמורכבת מעשרות מרכיבים, רובם מהעמים הקסומים השונים, וקשה מאוד להשיג אותם; כך ששומרים את השימוש למקרים דחופים באמת, והבעיה שהעלית נפתרת".

* * *