Need For Speed – פרק 2
-נואליה-
השקט כל כך מרעיש באוזניי, הדממה שולטת על הרקע הלילי של המפטונס ניו-יורק.
אף לא נשמה אחת מסתובבת לה בחוץ, רק יללות חתול פחים קטן שהחליט לקרוע את שלוות הלילה.
רוח קרירה נושבת ומטפסת במעלה גבי החשוף, מעיפה את שיערי הבלונדיני הבהיר הצידה.
עיניי השקיפו אל עבר הים הרחב, כל כך שקט, כל כך מיסתורי, הגלים הכהים נשברו על החוף הלבן והנקי.
לאט לאט באופן קבוע, תחושה מוזרה מתפשטת בחלל הריק שבמרכז החזה שלי, חלל ריק שפעור שמה כבר אינספור זמן בתוכי, מאז…
אני לא יכולה לבטא את זה במילים, כל פעם שאני נזכרת בזה, תחושת גועל מחלחלת לכל סנטימטר שבגופי.
מאז… האונס.
נערתי את ראשי במהירות, אולי התנועה הזאת תוציא מראשי את המחשבות והזיכרונות הקשים.
נסיתי להתרכז בכל כך הרבה דברים, רק לא לשקוע עכשיו בזיכרונות מאותו הלילה, רק לא ליפול למחשבות על אותם הידיים הזרות.
אף אחד לא יודע שזה קרה…
הבטתי על שעון הזהב המבריק שעל מפרק כף ידי, מנסה לחשוב על דברים אחרים, עוד כמה שעות ואצטרך לקום לעוד יום לימודים מפרך.
נכנסתי בחזרה אל החדר הרחב שלי, בורחת מהחשוך שבחוץ אל חדרי המואר באור בהיר ורך.
אף פעם לא היה חסר לי כלום, תמיד קיבלתי כל מה שרציתי, אבל משום מה כל הדברים שקיבלתי, כל הדברים שנתנו לי, שקנו לי, שום דבר מהם לא הצליחו להשתיק את התחושה המוזרה שבתוכי, או לסגור את החלל הפעור שבמרכז חזי.
הבטתי מבט מהיר על החדר שמסביבי, מיטת אפיריון רחבה, מצעיי סאטן כחולים מבריקים, מסביב לחדר פזורים רהיטיי עץ מפוארים בצבע לבן מעוצבים בסגנון שנות ה50.
צעדתי על המרצפות הקרות אל עבר הארון הגדול, פותחת את הדלתות הכפולות, ומביטה על ערמות הבגדים הגדולות והרבות.
שלפתי טייץ שחור מאחת הערימות שמשמש אותי בעיקר רק לספורט, וחזיית ספורט ורודה של המותג המוכר-נייק.
נעלתי לרגלי נעליי ספורט, האוויר שבחוץ מתאים לצאת לריצה, במשך שעה ולחזור בדיוק בשעת זריחת החמה.
רק ריצה מנקה את המוח שלי ממחשבות, רק בגלל זה אני אוהבת כל כך לרוץ, להרגיש את השרירים שלי בוערים, להזיע את נישמתי החוצה.
יצאתי בשקט מביתי, דואגת לא להעיר את הוריי הישנים בקצה המסדרון הארוך והרחב, או את האזעקה שדולקת כמעט באופן תמידי ברחבי הבית הגדול.
יצאתי אל שביל הגישה המרוצף אבנים בהירות, אספתי את שיערי הבלונדיני הארוך לקוקו מרושל בקצה קודקודי, ופותחת בריצה קלה.
אין לי מושג כבר כמה זמן אני רצה, או לאן פניי מועדות, אבל הדרך חזרה ארוכה, וזה לא ניראה שאני הולכת לגמור עכשיו את הריצה ולהסתובב בחזרה.
יצאתי כבר ממזמן מהמפטונס, מגיעה לסביבה לא מכורה, אבל זה לא עוצר אותי מלרוץ, אני ממשיכה…
אני כל כך אוהבת את התחושה של השרירים הצורבים, שהמאמץ ניכר על כל סנטימטר בפניי, נשימות עמוקות שגורמות לדם לזרום מהר יותר בעורקיי.
מוזיקה שקטה בוקעת מבעד לאוזניות שבאוזניי, שיר עדין כל כך מתנגן לו.
וזה כל כך אירוני איך שהמילים כל כך מתאימות לחיי, שום דבר לא יצליח להסביר את הריקנות שממלאת אותי כל יום ויום מאז מה שקרה, למרות שזה כבר חלף, עבר…
״היי!״ קול חזק נשמע מבעד לשיר המתנגן באוזניי, ולפני שאני שמה לב, משהו קורע את האוזניות בחוזקה מאוזניי.
״הלכת לאיבוד ילדה?״ הוא עומד מולי, עור כהה, בנדנה קשורה למצחו, קשה כל כך לפספס את האקדח האחוז בכף ידו.
תגובות (6)
תמשיכיייייייייייייייייייייייייייייי הבנת נו.
את רושמת פשוט מושלם 3>
תמשיכי.בבקשה.עכשיו.!.!.!.
ווואו איזה כיף לקרוא תמשיכי!
תמשיכיייי (ואיזה צירוף הייתי אתמול בסרט ושנגמור ראיתי את הפרק ;)
סוג הסיפורים שאני כול כך אוהבת !
תמשיכי :)
חחחח איך התגעגעתי לסיפורים שלך !!