סיפור בהשאלה
אומנם זה לא הסיפור שלי, אבל נורא רציתי שישמעו.
זה מזכיר את הסיפור שלי, רק שבסיפור שלי אין ילדה חולה ואין הורים מתים.
ואין עוני. אין גם דיכאון.
הסיפור שהשאלתי הוא קורע לב, והסיפור שלי, טוב, למשמע הסיפור שלי אנשים מצקצקים בלשון. אומרים "על מה היא מתלוננת? יש לה חיים נפלאים!".
אבל גם אם מבחוץ הכל בסדר, מה עם בפנים?
ומה אם הבפנים שלי בסדר, ואני סובלת את המראה שלי ואת החיים שלי.
האם גם אז הכל בסדר?
הסיפור שלי הולך ככה: יש ילדה שנראית סבבה, קצת שמנמנה, הורים אוהבים, משפחה אוהבת, בית ספר טוב. הילדה אוהבת את עצמה ושלמה עם עצמה. הכל בסדר!
אבל אנשים לא אוהבים סיפורים כאלה! הם אוהבים כאב, דם. הם אוהבים סרטן.
למה אני לא יכולה להשאיל ממנה סיפור, למה החיים שלי חייבים להיות כאלה טובים?
אני צריכה כאב!
אני צריכה דיכאון!
דם!
כאב!
כאב!
ואין לי את זה, אין לי כלום. כאילו, יש לי. אבל את הדברים המשמעותיים באמת, אלו שאפשר להגיד בתוכנית אירוח והמנחה תחייך חיוך מנחם מזויף, אין לי.
למה אני לא יכולה להשאיל סיפור ולרגע להיות הילדה החולה, עם ההורים המתים, עם העוני, עם הפרעות האכילה, עם הבריונים?
אמא, אבא, למה נתתם לי חיים טובים כל כך?
על מה אני כבר יכולה להתלונן?!
תגובות (4)
את מדברת על הייזל?
הילדה מסכנה עם החיים הקשים?
אז כן. החיים שלך טובים. לא מושלמים- אבל אני דובקת במשפט שלי שאין דבר כזה מושלם.
אבל לכל אחד קורה משהו רע.
כן; המשפחה שלי במצב כלכלי טוב. אני לומדת בבית ספר מדהים. יש לי חברים מדהימים. אני לא רזה- אבל גם לא נראת נורא.
ועדיין.
כן, סבתא שלי נפטרה. גם סבא שלי. אמא שלי חלתה בסרטן- וזה בשנה אחת.
אבל אני לא יכתוב על זה טרגדיה שתקרע לכולם את הלב.
אני בהחלט יכולה, אבל אני לא.
החיים לא חייבים להיות תמיד סיפור מהאגדות. או מג׳ון גרין.
תשמחי. יכל להיות גרוע בהרבה.
האמת היא שלא חשבתי על הייזל… מוזר, נראה לי שהיא כבר בתת מודע שלי.
גם שלי.
אז ממי השאלת סיפור?
מאף אחד… מהטייפקאסט של הקדושה המעונה אולי…