מה שקורה רק לי

-"ג'וליה!" בכמה שניות כבר עמדתי ליד דודה ולריה .
-"אני יוצאת, בבקשה ממך, תנקי פה קצת." היא בקשה מנסה להיות נחמדה. הדירה הייתה מטונפת לגמרי, כמובן עם בני דודים כמו שלי… אבל המצב כאן לא היה כמו ג'יין אייר-דודה ריד. דודה ולריה באמת הייתה צריכה עזרה, בלי שום קשר לאופי מרדני או משהו בסגנון. גדלתי אצל דודה ולריה מסיבה פשוטה, אמא הייתה צעירה מדי כשילדה אותי. ועל אבי אני פשוט לא יודעת דבר או חצי דבר. אמא נמצאת בייל ואני נמצאת במסגרת לימודים רגילה, רק שהלימודים של אמא החלו לקחת יותר ויותר זמן שלבסוף חסמתי את כל המחשבות על הנושא ואחותה החליפה אותה, גידלה אותי עד גיל 15 כשה'אמא' מפרפרת רק בראשי פרקים.
-"כן, דודה ולריה, אין בעיה." לאחרונה ולריה הפסיקה לבשל. ועברנו לאכול במקומות ציבוריי ולהזמין פיצה, משהו נדפק לה בעבודה, לא שאני מבינה בזה. ואני…עובדת ניקיון, ובתחום הזה שמתי לב לכמה דברים מוזרים.

החדר היחיד שנשאר איכשהו נקי בבית זה החדר שלי, אוטומטית כשהיו מנקים משהו בחדרים האחרים הוא היה מתלכלך אחרי דקה. זה היה הולך ונהיה יותר ויותר גרוע, כל יום משהו היה נשבר, מתרסק או נעלם. ולריה לא כעסה על זה יותר מדי, אבל התחילה לשלוח לעברי מבטים עוקבים מפעם לפעם.

היא יצאה בלי להגיד כלום משאירה אותי מאחור בוהה בסינר לא יודעת אם להתחיל עכשיו או אחר כך. החלטתי להכין לעצמי שוקו, אבל החלב שקניתי רק אתמול החמיץ לעזאזל. בהיתי בפנים חתומות בקופסת החלב ובסוף שפכתי את התכולה לכיור בעייפות. לא יהיה שוקו. פניתי לחזור לסלון כששמעתי צליל של חבטה ומשהו נופל שם. התחילו לרעוד לי הידיים, הסתובבתי בחזרה למטבח בחיפושים אחרי משהו להכות איתו, מצאתי מערוך. בצעדים כושלים התקדמתי לסלון.

הסלון נראה ריק ממבט ראשון, אבל אחר כך ראיתי משהו שנראה כמו שק זז ליד האח וממלמל משהו בסגנון.
-"גם כן, עוד רוצים שיעזרו להם אחר כך."
קפאתי במקום בוהה בערימה המסתובבת על מארוך משוך לאחור מוכנה להחטיף אם צריך. הקול שלי נתקע לי בגרון כשה'שק' הזה פנה אליי, והצלחתי לפענח בו פנים. חרושות קמטים ומזוקנות, אבל פנים. העיניים שלו נראו פן נחמדות ופן כעוסות. בגובה הוא לא עלה על אגן הירכיים שלי, ולא היה גבוה בהרבה מהברך. הגוף שלו היה קטן, הרגליים איכשהו גדולות במידה לא פרופורציונאלית אליו, בדיוק כמו כפות ידיו. העיניים שלו פגשו את שלי ומיד שמעתי קול של קריעת בד. הג'ינס שלי (!!!) נקרעו באזור הברך.
-"היי" מסכן נפלט לי מהפה.
-"שלום גם לך, גבירתי הנאווה." הרגשתי שאין לי קול לענות לו, אבל הוא המשיך.
-"מה את מחפשת?" המערוך נפל לי מהיד כתגובה להלם. לא הייתי מהמרת שזה פושע, גם אם הוא לבש הרבה שחור לא-מי-יודע-כמה מחמיא.

-"מ…מ…מה אתה?!" גמגמתי מסתכלת על הזקן שעכשיו החזיק בידו את אחת מצלחות המטבח. אלוהים יודע מאיפה הוא הקריץ אותה.
-"אני גר כאן." הוא הצהיר כשאנחנו ממשיכים להסתכל זה על זה.
-"לא נכון! אני גרה פה!" פלטתי לבסוף מלכסנת את השפתיים.
-"גם." הוא הסתובב והמשיך פן ללכלך פן לנקות את הדירה. בהיתי ביצור הזה לא מסוגלת לצרוח.
-"מה אתה?" שאלתי שוב. מרגישה שמשהו דפוק בכל הסיטואציה הזו.
-"סאלטוק." המשכתי לבהות בו לא מבינה למה לעזאזל הוא מפזר אבק על השטיח.

כשהדירה נראתה במצב דיזאסטר רגיל בתוספת כמה צלחות שבורות הוא ניגש לעמוד לידי מסתכל על מעשה ידיו.
-"אך…" הוא נשף בכבדו, "זאת יצירת אומנות, השדבר שלי."
פה ההלם התחיל להתחלף לכעס.
-"מה אתה עושה?! אני צריכה לנקות את זה אחר כך!!!"
נפלתי על הברכיים בייאוש, כך שהיינו כמעט באותו גובה.
-"שקט, לא רק את, גם אני." התרחקתי ממנו בזחילה עד שהגב שלי נתקע בקיר.
-"מ…מ…מי אתה?!" זקן משוגע. הוספתי מבפנים.
-"את לא תאמיני."
-"תבדוק."
-"הובגובלין." התחלתי להשתעל בהיסטריות מהתשובה שלו.
-"ואני בת פיות, זה כזה מגניב! בו נכשף אותך!"
ניסיתי להתבדח אבל הוא לא צחק.
-"לא, את לא. יש לך צמיד מברזל." התעלמתי ממנו מנסה לשמור על ראש פתוח.

-"למה לעזאזל אתה מלכלך הכל?! לא, חוץ מהחדר שלי, כמובן." הוא נעמד בפיסוק דרמתי עם ידיים על המותניים.
-"ולריה הפסיקה להכין עוגיות!" הוא הצהיר בפנים מדוכאות. צחוק טלטל את כולי.
-"בגלל עוגיות?! אתם לא אמורים לעזור?! הובגובלין עאלק." הוא הסתכל עליי במבט עוין.
-"לא אעזור לך עד שלא תתני לי עוגיות." הוא הציב עובדה.
-"מה?" שאלתי בהלם ואז…

-"ג'וליה! אני שכחתי את התיק איפור שלי…" חזרה ולריה בחיפושים. סאלטוק נעלם כלא היה. אני ישבתי על הרצפה בתוך ערמה של שברי צלחות, בבגדים קרועים ואבק. רק דמיינתי לעצמי איך זה נראה מהצד שאפילו ולריה איבדה את קולה.
-"ג'וליה!!!" היא אפילו לא ידע מה להגיד ואיך להתנהג, הסתכלתי עליה בעודה מעבירה אפשרויות בראש של מה אפשר להגיד. גם אני שתקתי, מה כבר יכולתי להגיד? 'זה לא מה שאת חושבת'?
-"א…אני יוצאת עכשיו, ג'וליה, הפעם זה סופי, כשאני חוזרת אני רוצה בהכל יהיה מבריק פה, שומעת?! אם יהיה נבליג, אם לא…" הקול שלה נבלע…. "תקבלי עונש!" ניסתה להישמע מאיימת בצורה חינוכית, לא יצא לה טוב כל כך, היא הייתה נחמדה מדי. היא הסתובבה ויצאה, בלי להסתכל לאחור. קמתי על הרגליים מתנערת.
-"יופי, סאלטוק. אתה מאושר עכשיו?!" הוא הופיע צוחק מאחורי מבהיל אותי עד מוות.
-"עוגיות." הוא תבע. ואני מסתכלת סביב, ניגשתי להכין לעלוקה עוגיות, מבינה שלא אסתדר לבד עם הבלאגן אז צריך את העזרה שלו.

ישבתי על השיש בוהה בתקרה מחכה שהעוגיות ייאפו. איכשהו השיחה עם הזקן, המבלגן שבטוח שהוא הובגובלין וקורא לעצמו סאלטוק עייפה אותי. ברגע שהפעמון צלצל לא הספקתי לרדת מהשיש ולפתוח את התנור עד שסאלטוק כבר פתח אותו והתחיל לאכול ישר מהנייר אפייה, קיבל כבייה ביד ומיד התחיל לנתר במטבח, מרסק כל מה שהוא יכול. ברגע שלפתי קרח מהמקפיא משליכה אותו לכיוונו. סאלטוק תפס את הקרח בידו הפצוע ומיד התיישב באנחה על הרצפה. בזמן הזה העוגיות כבר התקררו, והוא הכל לאכול בידו השנייה.
-"נחמד, טעים, לא כמו ולריה, אבל טעים. שכנעת אותי, אני אעזור לך." הוא מלמל בפה מלא עוגיות שחלקן התפוררו על הרצפה.

-"ואו תודה." הפלתי את עצמי על הרצפה לידו מושיטה יש לקחת גם עוגייה מהמגש. סאלטוק מיד הרחיק אותו ממני, אבל כשראה מבט נעלב על פני קרב בחזרה.

-"תגיד. למה אתה מלכלך בעצם?" שאלתי מנסה להישמע נחמדה.
-"כשיש אוכל, הכל נקי, לא שמת לב?" חשבתי על זה דרה. כן, כשולריה הייתה מבשלת הכל היה נקי.
-"טוב, רגע… היית סתם רעב?!" הוא נחנק מעוגיות אבל שוב המשיך לאכול.
-"לא סתם רבע, מאוד רעב." לא עניתי לו, כי אחרת פשוט הייתי מתפרצת.
-"את יודעת, ג'-ו-ל-י-ה." התחיל מדגיש כל אות בשמי. "אני מחבב אותך, את נחמדה ולא מאיימת עליי במטאטא, יש משהו שאת מאוד רוצה בחיים שלך?"
משכתי כתפיים, מה שאני רוצה לעולם לא יתגשם.

-"בטח שיש משהו, את מסטירה אותו, כולם רוצים משהו." הוא צחק, אני לא.
-"טוב, ג'וליה, אני עוד אגלה מה זה." הוא המשיך לדבר בלי תשובה כאילו לעצמו. קמתי על הרגליים מתחילה לטאטא.

-"למה אתה לא מלכלך את החדר שלי?" שאלתי כבדרך הגב.
-"כי את כן מסדרת, וכן עובדת." הוא קם מהרצפה, ובמפתיע, התחיל לשאוב אבק.

בנקודה הזו, כבר לא היה לי ספק. שלא טוב לא הוא מבלגן כשטוב לו הוא מנקה, הובגובלין. אחרי חצי שעה הכל כאילו היה מבריק. מה שהכי הצחיק אותי זה שפתאום נהיינו חברים הכי טובים.
-"את יודעת, הבעלים הקודמים היו מרעיבים ומשלמים לעוזרת בית. והילדים שלהם בכלל, ניסו לתלוש את האוזניים." הרגשתי רחמים כלפי המסכן, אבל לא שמתי לב איך הוא אפילו מקפץ מפעם לפעם.
-"אני מצטערת לשמוע." מלמלתי בקול חנוק, מקשיבה לסיפורים אחרים שלו. על ארצות רחוקות, על יצורים קסומים, על דברים שאף בנאדם חוץ ממני, מעולם לא ידע עד רגע זה.

-"ולריה מגיע." הוא הצהיר ברגע שסיימתי לשטוף כלים.
-"קיימתי את מה שהבטחתי, ואני עוד אקיים, ג'וליה. המשאלה שלך עוד תתגשם. אה…ואם הדירה מתלכלכת… זה לא אישי." הוא אמר ונעלם. הבנתי שאני צריכה להכניס בישולים לשגרה היומית.
ולריה נשמע צועדת עם עוד מישהי בדרך הביתה, פתחתי את הדלת ו…

-"אמא…" נפלת לי בהלם מהפה, קפאתי במקום מסתכלת בעיניה הכחולות. סאלטוק הבטיח שהמשאלה שלא הייתה אמורה להתגשם לעולם תתגשם, והינה היא. פה מולי. אמא שלי…

היצור האחרון שציפיתי ממנו אי פעם להיות נחמד אליי, היה זה, שבסופו של דבר, גרם לי לחייך.
ניגשתי למטבח, הוצאתי כמה עוגיות שנשארו והחבאתי אותן לסאלטוק.

כשבסופו של דבר, מנכונות להכות את סאלטוק במערוך, נהיינו חברים הכי טובים, למעשה אני מכווה, לא רק לספונג'ה ושטיפת כלים.