אהבת אחים

הם תמיד היו קרובים, מהרגע שהיא נולדה, הוא הסתכל עליה באותן עיניים של ילד בן 3, עיניים תמימות וירוקות, עיניים בצבע אזוב. באותו זמן, בראיין מונלייט הקטן, לא היה מודע שהעיניים הכחולות שהסתכלו עליו מהערסל של התינוקת גם יהפכו להיות ירוקות כמו שלו. הוא לא יכל לדמיין שהילדה הקטנה הזו שנולדה זה עטה, תתפוס מקום כל כך מרכזי בחייו, כשבגללה, נפלה על כתפיו הקטנות אחריות גדולה, הוא הפך להיות אח בוגר.

הוא ידע שאת הרגע הזה הוא יזכור, וכששאלו אותו איך לקרוא לה, היא הזכירה לו מלאך, פייה קטנה מהאגדות. "פיי," (Faye) הוא הרים את העיניים אמו שהחזיקה אותה, וחשף חיוך ילדותי של שיני חלב קצת עקומות, כל מי שראתה את החיוך הזה מאז ועד עולם, לא יכלה להתנגד לו. "פיי מונלייט." האב חייך אל האם, שניהם הזכירו עם הבחירה של בראיין הקטן, כי היא באמת דמתה לפיית אור הירח.

פיי גדלה להיות ילדה בת 4, ובראיין התבגר, היה לילד בן 7. הוא היה ילד יפה, תמיד האימהות והסבתות בשכונה קינאו, איכשהו, זה הפך אותו למדליון. הוא תמיד עזר במה שהוא יכל למי שהיה זקוק לעזרתו, ובכל זאת הייתה לו אחות קטנה ומעצבנת, ככה חשבו לפחות החברים שלו. כמו ארתור, שתמיד גרר את בראיין למגרש, אז בייסבול היה באופנה אצלם, ואף על פי שהמחבט היה גדול לממדיו, הם עדיין ניסו, ולמדו דיי מהר לתפוס כדורים ולרוץ מהר.

"ארתור, בוא נלך אליי הביתה אחרי האימון? מאמא הכינה אתמול בערב בראוניז." ארתור הסכים רק אחרי שהתקשר לאמא שלו, הוא הסכים ללכת רק בשביל המשחקים או רק בשביל האוכל? מי יודע, בנים, ועוד ילדים.

כשהגיעו הביתה, פקעת ג'ינג'ית קטנה הסתובבה בדירה, מחזיקה ביד בובה מאחת החברות המתחרות של ברבי, צ'לסי. הילדה ניסתה לחכות את הבובה בכל צורה אפשרית.
"באיין!" היא צווחה ורצה לחבק את אחיה הבוגר. "אתו!" היא רצתה לחבק גם אותו, אבל סערת רגשות מילאה את הלב הקטן והילדותי שלה. היא רצה למטבח בצעקות סופרן. "מאמא! באיין פה! באיין בבית! באיין דומה!" חזרה לסלון בריצה והתחילה לקפוץ על הספה.

ארתור הביא מהחדר של בראיין מכונית על שלט רחוק, והחל להסיעה אותה בכל הדירה, פיי הקטנה החלה לרוץ אחרי המכונית בעלת ארבע הגלגלים. "משינה!" היא צחקקה כשתפסה אותה, כיבתה אותה וצפתה בתגובה של ארתור. ארתור התעצבן והחל לרדוף אחריה בדירה כאילו פיי הייתה פתאום מונעת על ידי שלט רחוק. הם רק עשו סיבוב חסר תועלת מסביב לשולחן האוכל. "ארתור, תפסיק." זה היה בראיין שהסתכל על אחותו הקטנה שהתחילה לברוח. "אחת, שתיים, שיוש אבה!" היא החלה לספור גלגלים, "באיין! למשינה יש אבה גלגלים." בראיין ניגש אליה וחיבק את אחותו הקטנה, כשהוא התנתק ממנה, דמעות קטנטנות טפטפו על לחייה הפעוטות, דמעות של ריגוש ולא עצב, דמעות כמו קריסטלים קטנים, כבר אז בראיין הרגיש שכל דמעה כזו שווה עולם.

"באיין, אתה לא מתעצבן." ארתור התחיל ללכת מסביב לשולחן אל שני האחים. "איך?!" הוא רטן לבראיין שהתכופף לאחותו התחיל לנגב לה את הדמעות ובכנות מלאה אמר מסתכל עמוק לתוך עיניה. "כי אני אוהב אותך." לחש לה, ודמעות חדשות החליפו את הישנות.
ארתור הסתכל על שני האחים. "איך אתה לא מתעצבן?! אני ואח שלי תמיד הולכים מכות!" פייקה הקטנה עשתה צעד ובאצבע קטנה ומאיימת של ילדה בת 4 הצהירה "זה כי באיין אח טוב!" ארתור פרץ בצחוק ובראיין רק חייך.

אהבת אחים מלאה מתחילה בגיל קטן, כי כמובן הרבה פעמים האחים הבוגרים רוצים להרוג את האחים הקטנים, אבל להרוג בשבילם הם תמיד מוכנים. כי בסופו של דבר האחים הקטנים, גם לוקחים חלק גדול בעולמינו.