שיער שחור
להילה יש שיער שחור. שחור אמיתי, שחור כזה שאי אפשר לפספס או לטעות בו. שחור כזה שאי אפשר לצבוע. היא כבר הייתה במספרה, על הכיסא המרופד והספר כבר החזיק את הצבע המוכן בידיו כשהוא החליט להזהיר אותה בפרץ של טוב לב, "זה לא מתאים לכל אחת, בלונד." האזהרה הזאת שיתקה אותה. מי כמוה הרי יודעת, היא שרואה עשרות נערות כל יום ולחציין שיער בצבע שונה מהגבות. ולא תמיד זה יפה. במקום הצבע היא ביקשה שיספר אותה. קצר-קצר, משהו אופנתי כזה.
עכשיו השיער מגיע לה לכתפיים, נושר בעדינות כזאת. עדיין שחור.
ביום-יום הילה מתרוצצת מאולפן צילומים אחד למשנהו. היא מה שנקרא 'דוגמנית בהתהוות'. לפחות ככה היא קוראת לזה. שאר קרוביה מתעקשים לקרוא לה 'מקרה אבוד'.
מגיל קטן אמרו לה שהיא יפה. תוך כדי גדילה היא כבר בחרה לעצמה את המקצוע החלומי. דוגמנות. היא הוציאה על זה את כל הכסף שחסכה במהלך התיכון ואחרי הצבא. לעומת נערות אחרות בגילה, היא לא תכננה ללמוד באוניברסיטה, וגם לא לצאת לטיול ארוך במזרח הארוך.
הבוק של הילה נמצא אצל כל המי ומי בענייני אופנה, אבל היא לא מסתפקת רק בזה. היא הולכת לכל אודישן שרק אפשר ומקפידה לחייך את החיוך היפה שלה לכל אדם ברחוב בתקווה שהוא צייד הדוגמניות הבא.
במכתבים שחוזרים אליה ביחד עם התמונות יש בכל פעם תירוץ אחר. 'הגובה הוא לא הגובה שחיפשנו' 'השיער כהה מידי' 'הגזרה לא מתאימה'.
בין כל אלו הילה מתחילה לעשות דיאטה. לפחות זה מה שהיא אומרת לאימא ולכל השאר. בינה לבין עצמה זה נראה יותר כמו מקרר ריק ששומר עליה מפיתויים. היא מתרחקת מהחברים החטטנים ששואלים כל הזמן למה היא כבר לא יוצאת איתם לפיצה או לסרט. היא מתרחקת אפילו מרוני, שקופצת לבית שלה מידי פעם ודופקת שעות על הדלת בתקווה שתפתח. בכל פעם מחדש היא משאירה אוכל מחוץ לדלת, יודעת כפי שרק היא יכולה לדעת מה עובר על הילה. ובכל פעם מחדש הילה זורקת את מה שרוני משאירה מבלי להסתכל בכלל על מה שהביאה.
היא יורדת חמישה קילוגרמים מבלי להתאמץ יותר מידי. ובצדק, שכן היא בקושי יכולה לקום מהמיטה. כואב לה הראש, כואב לה הלב והכי כואבת הבטן.
היא הולכת מידי פעם לאודישנים, ולהפתעתה, התשובות החיוביות מתחילות לזרום. היא מדגמנת לכמה חברות קטנות בעלויות מינימאליות, משהו שכמעט ולא מכסה את הנסיעה. אבל התקווה הקטנה הזאת מאכילה אותה בלילות כשהיא בוכה מאושר. וגם, כשלא צריך לקנות אוכל או לצאת לבלות אין על מה לבזבז את הכסף שאין. לפעמים היא בוכה גם על זה.
ביום חמישי אימא מגיעה לביקור פתע. כבר חודשיים שהילה לא מתקשרת לבדוק מה קורה, לא מתקשרת וגם לא עונה. היא נוסעת ממצפה רמון עד לתל אביב במשך ארבע שעות. המדרגות הורגות לה את הבריאות, והיא כבר מדמיינת בנחת ובסיפוק את הצעקות שהיא תזכה להשמיע באוזני הילה.
הדלת נפתחת בקלות והיא מצקצקת בלשונה. תל אביב זה מקום מסוכן, היא מעבירה את המילים בראשה. היא קוראת בקול, "הגעתי," והשקט קצת מרתיע אותה. כנראה שהיא יצאה לבלות עם חברים, היא מחליטה. נחכה לה במטבח עם כוס קפה.
כבר ממרחק גדול היא מזהה שעל רצפת המטבח הבהירה מונח חפץ שחור קטן. כשהיא מתקרבת היא מבחינה שהוא לא קטן, הוא קצר. הילה שוכבת על הרצפה, פניה לבנות ושיערה השחור מפוזר על הרצפה הבוהקת.
הם קוברים אותה למחרת היום.
תגובות (58)
אוקיי. יפה. מדהים. סוף. שהרג אותי. וגם. אותה.
חחח גרמת לי לגחך. תודה. :)
וואו.
תודה:)
למה היא מתה? אהבתי חוץ מהסוף.
זה מה שנקרא סוף טרגי. שימי לב, אומנם כמוך וכמו רוב האנשים בעולם (ויש כאלו שלא) גם אני אוהבת סיפורים עם happy end, וגם יכולתי לסיים את הסיפור הזה בצורה הזאת – האמת שחלפה בי מחשבה לתת לה להגיע לבית חולים ולפגוש רופא חתיך במיוחד. אבל – א' זה עוד פחות אמין מהסוף שלי, ב' סוף עצוב משאיר אותך עם יותר מחשבה על הסיפור, מה גם שזה יותר מקורי ומעניין (לפחות על פי דעתי). נמאס מכל הסופים החביבים מידי שבהם היא מבינה שהיא הייתה לא בסדר וכול'.
היית צריכה להפגיש אותה עם רופא. הרי הזוגות הכי טובים הם של רופאים ודוגמניות.
מסכנה הילדה…
למה היא מתה? לא כל כך הבנתי…
אבל אהבתי את הסיפור…
היא הרעיבה את עצמה..
אכן כן, תודה רבה.
לא כל כך הבנתי את הסיפור… אבל הוא מאוד יפה!
מממ. אוקיי. רוצה לפרט? אני יכולה לנסות להסביר למרות שלי הוא מאוד ברור. יכול להיות שנדבקת במנהג המגונה שלי לדלג על מילים? כי באמת כל מילה חשובה כאן.
אה…. עכשיו הבנתי…
נקודת המבט משתנה בין הילה לאמא שלה בסוף הטקסט… נכון?
אני מבינה למה את מתכוונת אבל זה לא בדיוק נכון מהסיבה הפשוטה שלא רשמתי מצורת נק' מבט או מה שזה לא יהיה. כלומר, לא רשמתי "תמיד חלמתי להיות דוגמנית" אלא "הילה תמיד חלמה להיות דוגמנית". זאת אומרת, רשמתי בגוף שלישי ולכן אין כאן נק' מבט. אבל אני יכולה להבין מה גרם לך לחשוב שהתייחסתי להילה גם בחלק השני. חברה שלי כבר העירה לי על זה פעם. אני קוראת לאימא שלי "אימא" ולא "אימא שלי" כשאני מדברת עליה באוזני אחרים וכך גם בסיפורים שלי, ולכן אני יכולה להבין לגמרי למה התבלבלת. אלף סליחות. אני אחשוב על זה ואולי אגיע למסקנה שכדאי לי לשנות את זה ל"אימא של הילה".
היא אנורקסית.
העולם מנסה לשנות אותה. כי אם היא לא מקל- איך היא תוכל להיות דוגמנית.
הם מנסים להציג את המוצג שלהם על בובות ברבי; כאילו על כל אחד זה ישב מושלם כי כולן רזות ומפותחות כמו הדוגמנית הרזה והמפותחת והיפה שלנו.
אבל אין אדם מושלם. והילה לא הבינה את זה.
היא ניסתה לשנות את עצמה וזה פגע בה. פגע בה מעל ומעבר.
וזה לקח חשוב שצריך ללמוד- לא כולנו אותו דבר. קטנות דקות ומושלמות. אבל כולנו מי שאנחנו צריכות {וצריכים} להיות, כל אחד ואחת מאיתנו.
ותזכרו את זה תמיד.
דרך אגב- בהתחלה חשבתי שהיא התאבדה. שקשה לה מידי לחיות בכאב והסבל הזה.
היא לא הבינה שהפיתיון הפשוט ביותר הוא לאכול. פשוט.
אבל כל כך הרבה עבר עליה, שהאופציה הזאת כבר לא באה בחשבון. לאכול? מה זה?
לא יודעת.
האמת שרציתי לכתוב קצת יותר על העובדה שהיא הפכה לחסרת-משמעות, אדם שאף אחד לא חושב עליו, אדם שבוכה בלילות (את זה דווקא כן רשמתי). על ההתאבדות לא חשבתי, אבל אני מניחה שאם היה לה יותר אכפת לה מעצמה ומהחיים שלה היא הייתה אוכלת… לא? מצד שני, אני לא מבינה יותר מידי במחלות האלו ויכול להיות שזה היה בלתי נמנע.
טוב, הרי זה היופי בדמיון- לא?
כל אחד המחשבתי שלו.
זה פשוט סיפור מדהים. ברצינות.
משקף בצורה מעולה את המצב.
הכתיבה מצוינת, אשרייך =]
תודה…
כמה מפתיע! כמה מוזר!
יש מישהי שכותבת טוב פה באתר.
הסיפור היה נחמד, הסוף היה הזוי ולא מתאים, ולא! אני לא אומר את זה בגלל שהוא פסימי, אלא בגלל שהוא פשוט מוזר, לא מצופה, ולדעתי, לא מעביר את המסר כראוי.
מה שאני מתכוון לומר הוא שבחיים זה לא היה קורה כך. אם רצית להעביר איזה רעיון טראגי על החיים, היית צריכה לגרום לדמות שלך לעבור עוד קצת סבל, לפני שהיא תמות בבור תחתיות או תיטול את חייה מתוך יאוש, אבל היא מתה תוך כדי תהליך. אז מצד אחד גרמת לה לסבול ומצד שני, גאלת אותה בפתאומיות מהיסורים – זה לא משקף שום מסר או רעיון ולא נשמע ריאלי או הגיוני.
אוקיי. אני חייבת להודות שהרעיון של ההתאבדות לא עלה במוחי… זה היה פשוט הסוף המתבקש לגביי. בכל מקרה, אני מסכימה איתך. הסוף באמת לא הגיוני, והרעיון שלך ושל החמודה מלמעלה נשמע מעולה. תודה על הביקורת :)
אני כל כך אוהבת סופים טרגיים! כל כך!
-אני מתלהבת כאן מאוד-
אהבתי את הכתיבה, אהבת את המסר למרות שהוא טיפה לא ברור (האם התכוונת להדגיש על אנורקסיה? דוגמנות בכללי? הריקנות שלה? שכמעט ולא עוזרים לה או מתעניינים בה?) אבל אני מניחה שזה מה שאהבתי בזה.
בקיצור, תודה רבה לך על הקטע הזה!
חח תודה רבה לך על התגובה! ישבתי וחשבתי על איזה מסר בעצם התכוונתי לכתוב, וגיליתי שלא כמו בכל צ'ופר שאני רושמת לחניכים (האדירים!) שלי, בכלל לא חשבתי על מסר. ובכל זאת, במיוחד בשבילכם, קראתי את הסיפור ומצאתי את המסר העיקרי שלי – המטרה לא מקדשת את האמצעים. לפעמים הרדיפה אחרי משהו מעוורת אותך כל כך וגורמת לך לשכוח משאר הדברים שסביבך. האושר שנדמה לך שאתה עומד להשיג בסופו של דבר מהאושר שהיה לך. או משהו בסגנון… אבל מה שיפה בספרות זה שכל אחד יכול לפרש את הסיפור בדרך אחרת, כפי שכבר ציינה (אני לא בטוחה איך לקרוא לך בעברית יאלי או יעלי או משהו אחר) זאת מלמעלה.
או שאולי זה סתם כדי להדגיש שדוגמניות בכל זאת צריכות לאכול יותר מסומלי בזמן בצורת…
אני הייתי אוהבת את זה יותר אם הסוף היה כבד יותר, אם היית נותנת איזה משפט מחץ בסוף, ולא "והם קברו אותה למחרת היום", באופן כללי יש פוטנציאל לסיפור ^^
אני דווקא ממש אהבתי את הסיום הזה.
קצת לא מסיים את הרעיון, לא נותן את המסר שהמחברת ניסתה להעביר, זה חייב לבכתב בסוף לדעתי, לא בפירוש, לפחות ברמז. אבל כמו שאמרתי- מדהים, נהניתי מאוד :)
חח תודה לשתיכן.. (צדקתי?) :) מאיה – אקח לתשומת ליבי.
אולי בדיוק כמו שאמרת-
משפט הסיום הענק והמוחץ יהיה;
״… פניה לבנות ושערה השחור מפוזר על הרצפה הבוהקת.
כי במקרה שלה- המטרה לא מקדשת את האמצעים.״
או;
״הילה הבינה שהמטרה לא מקדשת את האמצעים. הבינה על גופה.״
לא יודעת, אבל תקחי את זה לתשומת ליבך.
אני אהבתי שהבנתי מהסיפור לבד מה שהיא עברה בלי לתת תיאורים מופלגים על כמה שהיא סבלה , זה קרה בשקט לאט לאט ואז בסוף בום. היא מתה. הבנת אותי? בכל אופן, אהבתי מאוד! מזלט על בחירת העורכים ^^
ואווו סיפור מענייןןןןןןן
בתור אחת שמכירה את ההתמודדות עם אנורקסיה די מקרוב (לא אני, תודה לאל), הסיפור הזה נגע בי בלב. כן הרגשתי שהחלק של ההרעבה העצמית הלך קצת מהר מדי (לפחות בסיפור, יש רושם שמדובר בפרק זמן קצר, כשבמציאות אנורקסיה זה גסיסה או מוות איטיים). בנוסף הרגשתי שיש קצת משהו לא מלוכד בטקסט – בהתחלה הנושא המרכזי הוא השחור של השיער, ונקודת המפנה היא השאלה אם לצבוע לבלונדיני… אבל אז פתאום הנושא משתנה והופך להיות סביב בעיית הדימוי העצמי שלה ועולם הדוגמנות הקשה. אני חושבת שאולי את בעצמך לא בדיוק חשבת שזה מה שתכתבי כשהתחלת, או לפחות זה נראה ככה.
למרות חוסר הלכידות והבעיות שיש בקטע הזה, גם הנושא הכואב וגם הכתיבה הטובה הופכת אותו לקטע נחמד מאוד.
ואם היא נגיד הייתה ממציאה כותרת אחרת לסיפור זה היה אז יותר "לכוד?"
נגיד משהו כמו "הנערה הדקיקה" או משהו כזה
~אני שואלת רק מתוך למידה מהעניין~
אם תשימי לב, צביעת השיער היא גם בעיה של דימוי עצמי. זאת הייתה פתיחה שנועדה לתת יותר משמעות לעובדה שהיא הפכה לאנורקסית. הרי דברים כאלו לא קורים בלי הכנה מוקדמת, וכאן אפשר לראות את ההכנה בעובדה שהיא לא הייתה מרוצה מהשיער שלה. רשמת שלא הסברתי למה היא רוצה לצבוע את השיער. חברים, תצאו מההנחה שמה שלא רשום שחור על גבי לבן לא נמצא. רשמתי שבמכתבים שהיא קיבלה היה רשום בין השאר שהשיער כהה מידי. אפשר להסיק מכאן לבד מה זה אמר לה, לא? כנל לגבי המסר. שוב, זה לא צופר לילדים שצריכים שאני אכתוב להם בשורה האחרונה מהי המשמעות.
בקשר לזמן. את צריכה לזכור שזה סיפור קצר, וכן כתבתי "כבר חודשיים", יכול להיות שבקריאה מהירה נדמה כאילו הזמן עובר מהר מידי.
לי אומרים שאני אנורקסית ( אני די מעוצבנת) תמיד ואני באמת רזה ברמות!
אבל אני מנסה לאכול הרבה שלא כמו שהיא…
אני מקנאה בך !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! >< אני מקנאה בך)
בי?
כן כן בך ><
יפה!!!!!!!!
חבל על הילה.. סיפור יפה
אז חבל שאת מקנאה בי ( למרות שאולי "יש" במה) כי לפעמים קשה לי לסחוב דברים, הידים שלי רזות,ואני לפעמים חושבת שאני פשוט בעיה וזהו! כי מה הסיבה שאני לא משמינה?
נו גם לי יש ידיים רזות ><
כותרת בהחלט יכולה להיות התחלה! אבל, נגיד, עברת על הקטע כמה פעמים לפני שפירסמת? (לא בקטע של להעליב, חלילה, גם על הקטעים שאני כותבת פה אני לא עוברת, אבל אם אני ממש אוהבת משהו, שווה להשקיע כמה ימים כדי לעבור על זה מכל מיני שעות ביום). אם היית אומרת משהו על למה היא רצתה / לא רצתה לצבוע לבלונדיני (מתוך רצון להיות דוגמנית…), ואיך שהיא חייבת לשפר את המראה שלה בשביל זה, אז זה היה מביא ללכידות. ושוב, הכתיבה עצמה ממש טובה, יש לך אחלה פוטנציאל.
יפה מאוד.
אני אהבתי את הסיפור,יש בו עומק, אבל חסרים פה מלא פרטים, יש חורים בסיפור. רק אחרי שקראתי את כל התגובות הבנתי והשלמתי לבד את כל החורים. אהבתי את הסוף, ויש לך לסיפור פוטנציל אבל להבא תנסי קצת להשלים את החורים. אולי באמת היית צריכה להוסיף איזה משפט מחץ ולא "הם קברו אותה למחרת היום". אם נגיד היית משאירה את זה בפה פתוח מה שנקרא זה יכול היה להיות מעניין. אבל בגדול יש פוטנציאל :)
איך אני אוהבת תגובות כאלו. אני אחזור על זה שוב. מדובר בסיפור קצר, אני לא אמורה להלעיט אותכם בפרטים מיותרים ולא להאכיל אותכם בכפית של זהב. אם לא הבנת, סימן שלא קראת כמו שצריך. אם אקדח מופיע במערכה הראשונה, הוא יירה בשלישית. מכיר? אין שום חורים שצריך להשלים. סליחה אם קטלתי אותך, אבל באמת שרואים שהביקורת הזאת נכתבה מתוך חוסר ידע.
האמת, אפשר להסיק שהיא מתה מרעב.
חלק מגדולה של כותב זה לדעת לקבל גם ביקורת, ולדעת שלא כל מה שכותבים מושלם. אם כל כך הרבה ילדים חשבו שיש פה מחסור בפרטים, אולי הפתרון הוא לא שכולם מטומטמים והקטע מושלם, אלא שאולי הקטע לא העביר בדיוק את מה שרצית שהוא יעביר. אני מסכימה שלא צריך להאכיל בכפית, אבל אם את משאירה יותר מדי חורים שנותנים תחושה שהקטע פשוט לא מלוכד – זאת מתחילה להיות בעיה. ושוב, זה קטע טוב. הוא פשוט טעון שיפור. ואם כל-כך הרבה אנשים אומרים את זה, אולי כדאי להפסיק לתקוף אותם ולהתחיל לקבל את זה שאולי מה שאת חשבת שהוא רמיזה עדינה, מתוחכמת, פשוט לא עבר לקורא. ופה יש לטקסט בעיה.
קודם כל, אני ממש לא תקפתי. באמת, אני מתנצלת אם קיבלת רושם כזה. ממש לא אמרתי שהקטע מושלם ואם תקראי את התגובות שלמעלה תראי שאני מסוגלת לקבל ביקורת. אבל אל תבקשי ממני להגיד "כן, כן" לכל מה שאת רושמת. אני לא חושבת שמה שרשמת נכון, וחבל שאת לא מסוגלת לקבל את העובדה שאני לא חושבת כמוך. לא התחייבתי מעולם לקבל כל ביקורת כל אדם ירשום לי.
אני חייבת לציין שנורא אהבתי את הכתיבה שלך, יש בה משהו סוחף שגרם לי לרצות ולהמשיך לקרוא. הסיפור היה נורא יפה בעיניי, הוא היה נורא אמיתי ונוגע ללב.
אני מאוד מסכימה עם 'פסימית מושבעת'. הרי ידוע שפערי מידע זה החלק המעניין בסיפורים קצרים.
הסיפור היה מעולה, ואין צורך לשנות בו כלום, לדעתי. אני הבנתי הכל כבר בפעם הראשונה.
אהבתי. המילים שלך גרמו לי להיות מרותק. לעומת כל האנשים האחרים שכאן, אני לא חושב שהחסרת במידע. אם היית מוסיפה יותר, זה לא היה מקבל את האפקט שזה גורם, ההתעניינות. כי אם הרי כל המידע היה מוגש לי על צלחת כסף, איזה מן עניין היה פה?
ברצינות – צמרמורת *-*
וואו…
אני כותבת חדשה, לא מזמן הצטרפתי לאתר, והגעתי לסיפור דרך החירת העורכים. קראתי את הסיפור פעם אחר פעם, כדי לפצח את המסר שלו, ותמיד כשהיה נראה לי שהצלחתי, זה לא היה זה.
עברתי על הגיון שנעשה בתגובות ובחיי- כשהגעתי חשבתי שזה סתם עוד אתר, אבל יש כאן אנשים שיודעים לכתוב ברמה גבוהה, בעומק, כל הכבוד!
הסיפור מעורר מחשבה, מבחינתי- לא צריך לתקן דבר. זאת הדרך שלך להביע את המסר שהתכוונת לבטא. (שעל פי מה שהבנתי מהדיון הוא המטרות לא מקדשות את האמצעים?
רעיון משפט המחץ דווקא היה מוסיף…
כל הכבוד!
אז ככה:
שלום, אני אינטלקטואל חביב, נעים להכיר, באתי הנה בגלל שאני לא יכול לראות בן אדם שקורא לעצמו "פסימי מושבע" ולא לחוש הזדהות עמוקה.
כן, גם אני אוהב לתת ביקורות קוטלות. אומנם קשה למצוא אצלך בעיות בסיפור (וכשזה בא מהפה שלי זו מחמאה עצומה), אבל אני בטוח שאני מסוגל.
נתחיל עם זה שלדעתי, עשית את הילה קצת רגשנית מדי, אבל באותו הזמן חסרת רגישות. הדמות היא מאוד אנוכית (אחרי הכל, לא אכפת לה מהחברים שלה או מרוני) ומצד שני בוכה לא מעט. מין סתירה עצמית (אפילו שגם לזה קשה לקרוא טעות מאחר והצלחת לשלב את שניהם מצוין).
דבר שני, עניין ה-"דוגנית בהתהוות/מקרה אבוד" הוא נפוץ לא רק במציאות. הרעיון עצמו מופיע בלא מעט סדרות וסרטים (אם כי הצלחת להציג אותו בצורה שונה לגמרי, אז אני אסלח לך על זה).
ועכשיו, אני מתלבט: מצד אחד, אם את באמת אוהבת ביקורות קוטלות אז את יודעת שמחמאות הן מיותרות (כי עדיף ללמד איך לשפר מאשר לחזק למבוקר את האגו), ומצד שני, ייתכן ואת רק בן אדם, אז אני אכתוב לך מחמאות ליתר בטחון:
המשלב הלשוני שלך גבוה מאוד, רמת הדקדוק גבוהה, סימני הפיסוק ללא רבב והמסר מודגש בצורה מושלמת. קשה שלא לאהוב את הסיפור.
שלום שלום, אינטלקטואל חביב. אני חייבת להודות שאני אכן בן אדם בלבד (באסה, אני יודעת) וממש נהניתי לזכות במחמאות *ממך* (שים לב להדגשה). מקווה שנתראה בקרוב (ואז כבר תוכל לתת רק ביקורת), ואם לא אצלי אז אצלך.