סיפור על מלאכים: פרק שלישי

"אני לא אשאר פה בשביל שיעליבו אותי"
אמר המלאך, ונעלם לפני שהספקתי למצמץ.
הוא לא נעלם בהבזק אור גדול או משהו בסגנון.
הוא פשוט היה פה שנייה אחת ואחריה, כבר לא.
"את די טובה בזה, מה?" שאל השד,
והביט בי משועשע.
"אני לא די טובה" אני אומרת בשעמום,
"אני הכי טובה" אני מוסיפה, ומסובבת את גבי אליו.
"ולאן גברתי חושבת שהיא הולכת?" שאל השד,
והלך אחריי.
"הביתה" אני עונה, והתמונות העולות במוחי,
לא מזהירות פנים במיוחד.
אני מקמטת את אפי, ומבינה למה התייחסתי לכול באדישות,
פשוט לא היה אכפת לי.
או כפי שאימי הייתה קוראת לזה,
אני מתה מבפנים.
"את יודעת, אני חושב כי אמך טועה" הוא אומר זאת באגביות גמורה.
"מה?" אני שואלת, לא בדיוק עוקבת אחרי השיחה.
"את לא מתה מפנים" הוא אמר "האמת, שאת די חיה"
הוא הוסיף והלך לצידי.
"רוצה להסביר?" שאלתי, וחשבתי האם אני באמת חיבת לחזור הביתה.
"אם היית מתה מבפנים, לא היה אכפת לך, במי את בוחרת"
הוא ענה, וגילגל עיניים כאילו זה הדבר הכי ברור העולם.
"אבל את?" הוא שאל "את חשבת על זה, גם אם מספר שניות, מה שאומר שאכפת לך,
ושאת חיה" הוא אמר, ונעצר לפתע.
"על מה את חושבת?" הוא שאל ומצחו התקמט.
לרגע, רציתי לענות לו שזה לא עניינו, אך אז נזכרתי כי מרגע שבחרתי,
כול מה שאני עושה זה עיניינו.
"שגם אם אתה צודק ואני בחיים, זה לא לזמן רב"
אני עונה לו, ומשפילה מבט.
"יקירתי, הרי הבטחתי לך את הנצח" הוא אמר והרים קלות את סנטרי.
מספיק בשביל שאוכל לראות את עיניו.
אותן עיניים כחולות ואנושיות להפליא.
"אני חושבת כי אתה משקר ואינך מתכוון לכך באמת"
אני עונה בגלגול עיניים.
"אם כך, למה בחרת לצודד בי?" הוא שאל והרים גבה.
"אני לא מצודדת בך, אלא בבני מינך" אני עונה באדישות.
"וחוץ מזה, זה עיקרון" הוספתי, וחזרתי ללכת.
"עיקרון?" הוא שאל, והצטרף אליי.
"אני מתנגדת למלאכים חצופים"