אני מצטערת, דניאל. באמת שכן.

זה לא פר מה שאת עושה עכשיו. פתאום בא אלי ואומר לי "עדן, אני אוהב אותך."
אני מצטערת, כבר עברתי את זה. אני מאחורי זה.
ואם פעם אחת אתה רוצה לשמוע את זה ממני ולא מעוד כל מיני שמועות מפוקפקות שמגיעות אליך בדרכים עוד יותר מפוקפקות. אז תקשיב:
אהבתי אותך דניאל. היית אהבת חיי.
הגעתי למצב שקמתי בבוקר כדי לראות אותך. שיצאתי מהבית עם חברותי וכל כך ציפיתי שתעבור ותחייך אליי. הגעתי למצב שיכולה הייתי להתאהב במספר הפלאפון שלך.
ודניאל, כשהבנתי שאתה אוהב אותה, את חברתי הטובה, את זוהר, נשברתי.
לא היה מי שיבוא ויחבק אותי ויגיד לי שהכל יעבור. שירגיע אותי. שיחייך אלי.
את כל האנשים הכי יקרים לי איבדתי בגללך. את יודע מי היה לידי בזמנו?
אתה זוכר את עמית? זה שהתקשר אליך, ואמר לך שאני אוהבת אותך, ושתשתדל מאוד לא לפגוע בי? אתה זוכר כמה רבתי איתו וקיללתי אותו על מה שהוא עשה? אמרתי לו שיתרחק ממני. לתמיד.
וכשהייתי צריכה אותו, הוא חזר. הוא היחיד שהיה פה בשבילי.
ןהוא לא היה כמו כל הידידים האלא שראו אותי בוכה וניסו לנצל את זה.
עם כמה שיש לו רגשות כלפיי וכולנו יודעים את זה, הוא אפילו לא ניסה לנשק אותי. כלום.
ושוב הייתי עולה להסעה ורואה אותך יושב לידה, ליד החברה הכי טובה ש-ל-י. שעם כל כמה שאתה יקר לי, אתה הרחקת ביננו. ובגללך היום אני מרגישה אליה שנאה עמוקה. לא מצליחה לסלוח על מה שהיא עשתה לי.
ואחרי כל זה, את נעמד לי פה עם חיוך ואומר לי "עדן אני אוהב אותך". למה אתה מחזיר אותי לכל זה? אה?
מה גם שקשה לי להאמין לך. שנה שלמה לא דיברתי איתי. שנה וחצי אפילו. ופתאום, כשעד לפני חודש לא היית שם עליי -וסליחה על השפה הבוטה- לא היית שם עליי זין. ופתאום אני הכל בשבילך?
קשה לי להאמין לזה.
דניאל, יקירי, כנראה שתצטרך יותר להתאמץ כדי שאאמין לך.
ואני לא אומרת אז זה כדי שתנשק את רגלי. אני לא מעוניינת בזה.
רק מעוניינת שתהיה בן אדם.
מצטערת.