לא גיבורים אנחנו -הקדמה

"יש לך, עשרים, ו, שלושה, מיילים חדשים" אמרה המערכת האוטומטית שמתריאה לי כל שעה עגולה על דואר אלקטרוני שנכנס.
אני הייתי במשרד הקטן שלי, סידרתי כמה עבודות ניירת.
"בוקר טוב, ג'יזל" אמרתי למזכירה שלי דרך קו הטלפון שמקושר אליה ישירות.
"עוד יום במשרד, אה?"
"כבר יש לי כאב ראש… כל כך הרבה אנשים…" ג'יזל אמרה באיטיות ועייפות רבה.
"את ידעת למה את נכנסת.. כולנו ידענו." הסברתי לה כל בוקר מחדש. "מאוחר מדי לחרטה".
פתחתי את המייל, והתחלתי לקרוא את ההודעה האחרונה שנשלחה אליי:
"למערכת Dignitas שלום רב,
אני מעוניינת לסיים את חיי בתאריך 21/3/14 בין השעות 14:00 ל16:00.
בתודה רבה,
אנה לבטאי"

נשמתי נשימה עמוקה וקראתי את המסמכים המצורפים, היו לה הצהרות בריאותיות שמעידות שעוד חודשיים היא הולכת למות לפי תחזית הרופאים.
לא הצגתי את עצמי.
אני אדריאן אנטוני. אני עובד במוסד המתת חסד בשוויץ ששמו דיגניטאס.