רגיל.

רגיל.

זה הדבר היחידי שאני מסוגלת לחשוב עליו. לא שהחיים שלי הם חיים מרתקים כל כך, אבל את הרגע הזה אני יכולה לתאר רק במילה אחת.

רגיל.

מה זה בדיוק רגיל? מי שחיי דרך קבע בחברת חדי קרן שמפליצים קשתות בענן ירגיש בייחוד של ללכת ברחוב רגיל. לנשום אוויר רגיל, לראות אנשים רגילים. לחוש את השמש הרגילה. לפסוע על המדרכה הרגילה ולחצות ברגילוּת את הכביש הרגיל בזמן שמכוניות רגילות צופרות לך. ברגילוּת.

רגיל. אבל רגיל למה? דבר שאנחנו מורגלים אליו הוא רגיל. כמו שמבחינתי דבר שאפשר לחתוך הוא חתיך. חיוך רגיל עולה על שפתיי כשאני נזכרת בזיכרון רגיל של אנשים משתוממים כשאני קוראת ללחם "חתיך".

טוב, אולי זה לא זיכרון כל כך רגיל.

אני לא יודעת למה הבחנתי בכך. למה לא חלפתי על פניו ברגילוּת כמו האנשים הרגילים האחרים. אולי רק לרגע, הזיכרון הלא רגיל פרץ בי משהו. הוא פרץ את דרך הכניסה שלי אל הדברים הלא רגילים. בחנתי את מה שמצאתי.

מצאתי ילד.

איזה דבר משונה הוא 'למצוא' ילד. בתוך הרגילות הרגילה של הרחוב, הילד קרן. כמו מגדלור, לספינות אי-רגילות שאבדו באוקיינוס הרגילוּת הזה. הוא נראה כמו כולם. לבוש ג'ינס עם חולצה של איזו דמות מצוירת שמובן שלא אכיר, כרגיל.

רק שהוא לא היה רגיל.

הנחתי עליו מבט רגיל, והוא השיב מבט דומה. רק שבמבט שלו היה ניצוץ. ניצוץ מיוחד ולא רגיל. כאילו הוא מבין אותי. הוא הושיט לי יד מזמינה. נרתעתי קצת. איזה דבר מוזר, שילד בודד ישלח יד מזמינה אל בוגרת.

איזה דבר לא רגיל. איזה דבר לא רגיל הוא להושיט לו יד בחזרה.

כשאחזתי בידו, נשמתי נעתקה. מעיין פיצוץ עמוק נבע מתוכי ופעם החוצה. אל הרחוב הרגיל. הוא הרעיד את החלונות הרגילים, זיעזע את הכביש הרגיל וגרם לרמזור רגיל להתנדנד בפראות. עצמתי עיניים בחרדה. חרדה מהמראה הנורא שאראה כשאפקח אותן.
המראה הלא רגיל.

פקחתי את עיניי בזהירות. כולם המשיכו בנחת בחייהם הרגילים. כולם חוץ ממני. הכל הפך לא רגיל. חייכתי אל הילד, והוא חייך אליי בחזרה. המשכנו לצעוד ברחוב. מנופפים ומצחקקים לכל היצורים הלא רגילים שהקיפו אותנו. מתעלמים מההתלחשויות וההסתודדויות של האחרים.

"אילו אנשים לא רגילים."