ג'יין טיילור – פרק 2

יום שני, ספטמבר 15, 1967.

-צלצול טלפון-

הטלפון צלצל בדיוק כשסיימתי את המקלחת החמה.
כרכתי את המגבת סביב מותניי, וזינקתי מעבר לדלת לכיוון הטלפון בתקווה שזו שיחת הטלפון המיוחלת שלה אני מחכה כבר מה שנראה כנצח. זה היה יום קר, גשום, ולא היה שום זכר לחיים בחוץ, עד עכשיו.
"הלו?" הרמתי את השפופרת.
"שלום…" כיווצתי גבות. מבולבל. חיכיתי לתגובה. ובידי השנייה מחזיק את קבל הטלפון.
"האם אני מדברת עם מר. ווילסון? רוברט ווילסון?." ענתה לי אישה בעלת קול רציני.
"כן ….זה אני", עניתי. משתדל להישמע מאופק.
"ברכותיי!" צעקה. "התקבלת! , תתחיל לעבוד החל ממחר בשעה שמונה בבוקר. המשרדים שלנו נמצאים ברחוב גרינוויל 5111".
"כן.. אהיה שם". ניתקתי את השיחה במהירות מרוב התרגשות ששכחתי לכתוב את הכתובת והשעה. אך כלל זה לא היה משנה. הכתובת הייתה על המודעה בכל מקרה. כל מה שעניין אותי עכשיו הוא שסוף סוף אתן לאמי סיבה להתגאות בי. אני אתן לה סיבה לחזור ולחדש איתי את הקשר. סיבה לחזור ולהיות שוב אימא שלי.

יום למחרת הלכתי. קמתי והלכתי. בעודי מחזיק ביד אחת מטריה וביד השנייה מזוודה, ומנסה לפסוע בין שלוליות הגשם, הגעתי לבניין. הבניין היה נראה ישן, צבוע בלבן. כמו מוזאון. עמודים גדולים עמדו לפניו. נשמתי עמוק ו….פתחתי את הדלת במכה. אף אחד לא שם לב בכלל שנכנסתי. כל אחד היה עסוק בשיחת טלפון או בהתרוצצות מסביב לשולחן.
"סליחה?" תפסתי מישהו ביד בכדי שישים לב אליי.
"אתה אולי יודע במקרה איפה משרדה של גברת גרין?" שאלתי.
הבחור המפוחד הרים את ידו ואת ראשו לכיוון משרדה. השמטתי את ידו ורצתי לכיוון המשרד.
ללא כל התראה או דפיקה על הדלת נכנסתי בסערה לחדר הקטן. השולחן במשרדה היה כנראה המסודר ביותר שראיתי, וכמה תמונות משפחתיות, שנלקחו מחופשות, עיטרו אותו.
"סליחה, את גברת גרין ?" שאלתי את האישה שעמדה עם גבה לכיווני. מסדרת מסמכים.
"לא.." הסתובבה האישה. קצת מבוהלת.
ואוו.
פשוט וואו.
וואו.
באותו רגע נעתקה נשמתי.
"אה.. אממ.." לא הצלחתי להוציא מילה מפי. בעלתי רוק.
"אתה בטח רוברט נכון?" חייכה אליי והושיטה את ידה. מבטא צרפתי קליל יצא מגרונה.
"אני…" מנסה לדבר בלי לגמגם. באותו רגע פתחתי עיניים. והתפשט על פניי חיוך ממזרי.
כל הנשים הכי יפות שראיתי בחיי עד עכשיו פתאום הפכו להיות גרגר אבק לעומתה.
והנה היא, עומדת שמה, מושיטה את ידה. נראית ממש כאילו יצאה מאיזה מגזין אופנה.
לבושה בשמלה המדגישה את קימוריה הרבים. גובהה המרשים. שערה הבלונדיני הרך והגלי שצונח באופן מושלם על גבה. עיניה הכחולות הגדולות והיפות, עמוקות כים. עיניים ששיקפו תמימות ורוך. פשוט לשקוע בהן.
והשפתיים המזמינות האלו…..

שאומרות "היי, אני ג'יין טיילור".