ציידת-פרק 20; ג'סיקה הארפר.

"אתם אלים-למחצה"
"ולמה שנאמין לך?" שאלה קייטי בחוסר אימון מוחלט.
"כי את מאמינה בזה, את פשוט מפחדת להודות"
"טוב, עכשיו הודות לאנבת' ועל ההסבר המרשים שלה אנחנו מאחרים" אמר פרסי והסתכל בשעון גדול שעל ידו שהיה עשוי מארד ובגילופים של כול מיני צורות.
"נכון, טוב אנחנו נביא אתכם לביתן אחת-עשרה ומשם תסתדרו" וצעדנו אחריהם.
ביתן אחת-עשרה היה אולי הביתן הנורמאלי ביותר במחנה חוץ מהגילוף בראש הדלת-קדוקאוס, סמל הרופאים. הביתן היה ניראה כמו ביתן קיץ רגיל אך הרבה יותר ישן.
עלינו במדרגות ונכנסנו פנימה. הביתן כולו היה מלא שקי-שינה, בקושי היה מקום להכניס רגל.
בביתן עצמו היה כשלושים נערים ונערות, הם לטשו בנו מבטים שנכנסנו.
"הלוו חדשים, מ'מצב?" שאל נער עם תווי פנים תחמנים, עם שער שטני. הוא היה ניראה כבן שבע עשרה.
"היי, ג'סיקה, ריילי, אנני, ליזי וקייטי, תכירו בבקשה את טראוויס שוד, המדריך הראשי של ביתן אחת-עשרה" הכיר לנו פרסי את הנער.
"שלום" אמרנו להם.
"אז מה? לא ברורים?" שאל טראוויס.
"נכון"
כמה ילדים נאנחו.
"אבל אנחנו מצפים שהיום במדורה יכירו בהם" ניסתה אנבת' לעודד אותם. "טוב אנחנו צריכים ללכת, אנני את באה? בואי פרסי יראה לך את הביתן"
אנני נופפה לנו לשלום ואני הסתכלתי עליה בקנאה יוצאת.
למה אני נדפקת עם ביתן שבכלל לא רוצה אותנו?
"טוב, מי יהיה מוכן להיות אחרי עליהם?" שאל טראוויס בפיזור נפש. היה דממה כמה שניות.
"אני" אמר ילד אחד מאחור.
הוא התקדם קדימה. היה לו שער שחור גולש ועניים כחולות כהות עמוקות.
ומשום מה הילד הביט בי.
"אוּוּ..איזה חתיך" לחשה לי בהתלהבות ליזי.
"חשבתי שאת בעניין של פרסי" אמרתי לה.
"דאא, זה היה לפני חמש דקות". גלגלתי עניים, כזאת ליזי.
"מה נעשה איתך ליזי?".
"טוב, תכירו את עצמכם. בינתיים תחזרו כולם לאימונים" אמר טראוויס.
ועד מהרה הביתן נשאר ריק.
"שלום, קוראים לי ג'ייקוב בלקדין" אמר הנער, היה לו קול רך וערב.
"היי" אמרתי ואני חושבת שהסמקתי קצת.
ליזי דחפה אותי קצת במרפקה. "שמי, ג'סיקה" "ואני ריילי" "אני ליזי" "היי, אני קייטי" אמר כול אחד. "טוב כבר עשו לכם סיור?" הוא שאל. הנהנו לו.
"והסבירו לכם את המצב?" "כן" אמרנו בעגמומיות.
"טוב, אז בואו נלך לבחור לכם נשק" הוא אמר.
"מה זאת אומרת נשק?" שאלה קייטי.
"כן, זה בטוח?" שאל ריילי בפאניקה. "לא" הוא אמר וחיוך מסוכן הופיע על פניו.
בדרך למחסני הנשק היה לליזי שפע של זמן לתחקר אותו. הוא בן 15 והוא גר עם אימו בניו-ג'רזי.
הוא נמצא במחנה כבר 3 שנים, לפי מספר החרוזים שנשזרו בשרשרת שעל צווארו. על כול אחת היה מצויר משהוא שמייעד על מה שקרה באותו הקיץ
"ועם לא קורה כלום?" שאלה ליזי. וג'ייקוב רק גיחך כאילו היא סיפרה בדיחה טובה. ג'ייקוב הוא הבן של הרמס-אל הגנבים והנוודים ובגלל זה הם מארחים את כול החצויים שאינם הכירו בהם עדיין, ורק מי שהוא בן של הרמס רָאשַי לקבל מיטה.
בדרך למחסני הנשק שמענו קול קונכייה. כנראה הוא הכריז על תחילת האוכל כי ג'ייקוב אמר: "בואו צריכים ללכת לחדר-האוכל" ואנחנו כמו ילדים טובים הקשבנו לו, והלכנו אתו.

* * *
קייטי:
הבחור הזה מוצא-חן בעניי. חשבה קייטי.
גם חתיך וגם מסוכן, מתאים לי. הלוואי שאני באמת לא בת הרמס, כאז זה יהיה די מגעיל לצאת עם מישהו שהוא אח שלך, טוב, למרות שכולנו כאן משפחה…
מעניין איך עם אנני, נראה שהיא תעשה חיים עם פרסי, לא פייר, אני רוצה להיות הבת של פוסידון, הרבה יותר כיף!