הזדמנות- פרק 38

מנקודת המבט של עמית:
אחרי היום הנורא בבית הספר חזרתי הביתה. כל מה שחשבתי עליו זה נועם. ראיתי את נועם מסתובב בבית הספר, לא יכולתי לפנות אליו. ראיתי אותו מחייך ומנסה להמשיך בשגרת החיים שלו, אני גם צריכה ללמוד ממנו לעשות את זה. זה לא שהוא לא הסתכל עליי, אבל אני אבין אם הוא לא. הוא פגוע, מה שאני עשיתי לא מגיע לאף אחד ובטח שלא לו, הוא אחד מהילדים הכי טובים שאני מכירה.
גם עם גיא לא דיברתי מאז כל מה שקרה. אני לא יודעת מה הוא מרגיש, אני לא יודעת מה הוא רוצה. אני יודעת שהנשיקה איתו הייתה צריכה לקרות כדי שהרגשות המעצבנים יפסיקו, ולדעתי אחרי הנשיקה הזו אני באמת מרגישה שהכל לאט לאט יורד, אבל בכל זאת- מה בכלל עובר עליו?
כשהגעתי הביתה הונח פתק על השולחן. אמא כתבה שהיא בעבודה היום עד מאוחר כדי להשלים על כל השעות שהיא לא הייתה בגלל ניקיונות הבית, אבא כתב שהוא יצא לסידורים ולאלון.. טוב אלון לא בבית, הוא בטח עם חברים.
"רגע" צעקתי כששמעתי דפיקה בדלת. הטלוויזיה הייתה דלוקה כי בדיוק ישבתי מולה עם כוס שוקו. התקדמתי לדלת ופתחתי אותה.
"היי עמית" אמר לי נועם. הסתכלתי עליו מופתעת.
"היי.." נאנחתי. הוא חייך חיוך קטן וגירד את ראשו. "אפשר להיכנס?" הוא שאל בחיוך.
"כן" יצאתי מהמחשבות, "סליחה, בוא". הוא הנהן ונכנס פנימה. סגרתי את הדלת אחריו. הוא נעמד כמה צעדים מהדלת. "אני בדיוק שותה שוקו, להכין לך?". הוא צחק ואמר שדווקא שוקו יבוא לו בטוב. ניגשתי אל הספה, לקחתי את השלט וכיביתי את הטלוויזיה. הלכתי עם הכוס של השוקו שלי למטבח והתחלתי להרתיח חלב על הגז. שתיקה הייתה באוויר. הוא התיישב באחד מכיסאות הבר שבמטבח ואני הייתי עסוקה בלחכות לחלב. אף אחד לא דיבר עד שהגשתי לו את הכוס עם קוביות השוקולד למטה והוא התחיל לערבב את השוקולד בחלב החם.
"למה אתה כאן?" שאלתי אותו והסתכלתי על תנועות ידיו כשהוא מערבב את השוקו.
"הייתי חייב לדבר איתך" הוא אמר לי, הרים את ראשו והסתכל בעיניי.
"אתה אמור לכעוס עליי.." נאנחתי, "לא מגיע לי שידברו איתי אחרי מה שעשיתי לך".
"אני לא יכול.." הוא נאנח, "אני לא יכול לכעוס עלייך".
"תנסה?" שאלתי אותו והסתכלתי עליו. הוא צחק צחוק קטן.
"את בכוח מנסה לגרום לי לכעוס עלייך?" הוא שאל בחיוך, "זה באמת לא יעבוד, קשה לי לכעוס על מי שאני כל כך אוהב". הוא עדיין אוהב אותי? אחרי הכל? אחרי כל מה שקרה? אחרי כל הרע שעשיתי לו.
"זה לא מגיע לי.." נאנחתי ולגמתי לגימה מהשוקו, "לא מגיע לי שתתייחס אליי כל כך טוב אחרי כל מה שקרה".
"תני לי לשאול אותך משהו אחד" הוא ביקש. הנהנתי והסתכלתי עליו. "את עדיין אוהבת אותי?" הוא שאל. הסתכלתי עליו, על עיניו היפות, על התמימות שהוא בא איתה, על הכנות והפשטות שהוא שידר רק בזה שהוא מתיישב מולי ומדבר. הנהנתי בחיוב. "וזה היה לך כל כך קשה להודות בעבר? היה לך קשה לומר לי שאת אוהבת אותי רק בגלל גיא?" הוא המשיך ושאל. הסתכלתי עליו ולחשתי בלחישה קטנה שכן. "אחרי כל מה שקרה, מה את מרגישה?" הוא שאל ולגם לגימה אחת מהשוקו. הוא הסתכל עליי ולא הרפה את מבטו ממני.
"אני מרגישה רע" הודתי בפניו, "מרגישה רע על שאיבדתי את הבנאדם שאני כל כך אוהבת. אחרי כל מה שקרה ואחרי שהעניין שהיה אמור להסתיים הסתיים, שזה אומר אני ואתה, ואחרי שהרגשתי שמה שעשיתי הוא נכון כי להישאר איתך אחרי בגידה זה לא נכון, במקום להרגיש הקלה הרגשתי חרא".
"למה?" הוא שאל אותי.
"בחיים לא אהבו אותי כמו שאהבת אותי. אני לא יודעת להגיד לך על מה שגיא מרגיש.." נאנחתי וראיתי אותו מוריד את ראשו, "אבל אני חושבת שאף פעם לא אהבו אותי כל כך חזק ואני הרגשתי אותו דבר" נאנחתי. הוא הרים בבת אחת את ראשו והסתכל עליי בחיוך קטן.
"כל כך היה לך קשה להיות איתי רק בגלל גיא? רק בגלל עוד מישהו?".
"הרגשתי שאני עושה לך עוול אם אני אהיה איתך ובלב שלי אהיה מחולקת לשניים".
"ועכשיו?" הוא שאל.
"עכשיו הלב שלי נתון לבנאדם אחד" אמרתי מיד. הוא חייך אליי חיוך גדול. "אבל זה לא משנה. אני לא חושבת שזה כדאי עכשיו. לא כדאי לך לחזור להיות יום אחרי פרידה עם מי שבגדה בך, לא נכון לך להיכנס בחזרה למערכת היחסים הזו. אתה לא מרגיש שאתה צריך הפסקה? אתה לא מרגיש שאתה צריך להתרחק?".
"אני מרגיש שאני צריך אותך לצידי, ובאתי לכאן כדי לראות אם תרצי אותי" הוא אמר לי. אני חושבת שבחיים שלי לא התרגשתי כל כך מבנאדם.
"אתה באת לראות אם אני רוצה אותך? זה לא אמור להיות הפוך? לא מי שעשה את המעשה הרע צריך לבוא ולהתחנן?".
"את רואה אותי מתחנן?" הוא שאל בחיוך, "אני באתי כדי לקבל תשובות, תשובות לכמה מהשאלות שהכי סיקרנו אותי ביממה האחרונה. אני מבין עכשיו מה את מרגישה, ואני מבין שיכול להיות שהלב שלך עדיין רוצה עוד בנאדם. אבל זה לא אכפת לי" הוא אמר לי בביטחון והסתכל עליי עמוק אל תוך העיניים, "לא אכפת לי מי יכול לשבות את הלב שלך. כל עוד יש בו מקום בשבילי.. אני רוצה אותך".
הרכנתי את ראשי כלא מאמינה. המילים של נועם הדהדו לי שוב ושוב בראש. הוא רוצה אותי, הוא סולח, הוא מרגיש שהוא יכול לבטוח בי שוב, ככה אני מבינה מהדברים שלו. הוא לא כועס יותר, הוא רוצה שנהיה שוב ביחד.
"עוד יומיים אנחנו אמורים לחגוג חודש.." אמר לי נועם. אני הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו. "הכל עדיין מוכן, כל מה שתכננתי. בואי תלכי איתי למה שעשיתי, נחשוב שזה אולי הדייט הראשון או הפגישה שבאה כדי לסדר את כל העניינים. בסוף הפגישה תגידי מה את רוצה, מה את מרגישה, אם את חושבת שהקשר שלנו הוא לידידים בלבד או ליותר מזה. כל עוד את לא תתרחקי ממני כרגע יהיה לי טוב".
"אתה רציני? מה שיעשה לך טוב זה שאני אהיה לידך?".
"חייכתי פי מאה כשהיית לידי, גרמת לי להרגיש המאושר באדם כשהתעוררתי וראיתי אותך מסתובבת בבית שלי, כל כך יפה ונינוחה. הנשיקות שלך לא מפסיקות להכות בי, ואני מבין כמה אני מתגעגע. רק לראות את החיוך שלך ואני משתגע…" הוא נאנח. חייכתי אליו וקמתי ממקומי. התקרבתי אליו ושמתי את ידי על שלו.
"אתה אחד מהאנשים הכי טובים שאני מכירה" אמרתי לו בלחישה ובחיוך, "וכל הטוב הזה גורם לי לאהוב אותך כמו שלא אהבתי בחיים. אני לא רוצה לפגוע בך יותר, אני מצעטרת גם על כל מה שקרה, אני באמת מצטערת.." אמרתי לו בקול שבור.
"עמית" הוא ביקש וקירב את מצחו לשלי. המצח שלו נגע בשלי ועברה בי צמרמורת מטורפת.
"מה?" לחשתי. הוא הזיז את ראשו לצד ימין ונישק לשפתיי. נשיקה מעורפלת, כל המוח שלי שקע בתוך הנשיקה הזו ולא חשבתי על כלום. הזזתי את ידי על לחיו ועל עורפו, מנסה לקרב את שפתיו החושניות לשלי. הכל היה מושלם ברגע הזה.
"אני אוהב אותך" הוא אמר לי כשהוא עדיין צמוד אליי.
"אני באמת אוהבת אותך" הודתי בפניו.