עיניים אדומות, כנפיים לבנות- תחילתו של הסוף (2)

'אליס' הוא קרא בשמי. 'אליס, איכן את?' רציתי לענות לו, להראות לו שהוא רק צריך להביט מעלה אל המגדל הגבוה, אך זה היה חסר טעם ממילא. קולי לא היה מגיע אליו.
צפיתי בהם מלמטה בכאב עז. בתחילת הדרך כשאמרו לי שבורכתי בכישרון הראיה, לא חשבתי כמה אכזרי זה יהיה. זה היה נראה לי כמו מתת נפלאה, לדעת מה יקרה לפני הזמן, אפשרות להציל את מי שצריך ממוות או סכנה. אך אחרי כמה עידנים בעולם את מתחילה להתעייף. האנושיים נעלמים ומתחלפים, ואת נשארת לבד לצפות במותם של כל חברייך.
'אליס, חזרי, בבקשה,' הוא היה היחיד שהאמין בקיומי. כששאר העולם השתנה ולא נותר זכר לעידן הישן תמו הסיפורים. השירים והאגדות על האלה הגדולה נעלמו כלא היו ואיש לא נשאר לספר אותם. כשחשבתי שאמשיך לנדוד בין מדברי הייאוש לנצח מצאתי אותו, את הקול שקרא לי. הוא היה נווד פשוט ממשפחה פשוטה אך לא היה לו מושג כמה כוח ועוצמה היו טמונים בו.
באותו יום אחרי שיחתנו הראשונה, הנבואה האחרונה שלי הגיעה, ואיתה, ידעתי את הסוף.
~~~
רוחה של הנערה, אליס, עוד היתה מחוברת לגופה. לא משנה כמה תבקש לגמור את חייה, היא נידונה לחיים נצחיים. עיניה כבר לא זהרו ופניה שבו לחיוורונם.
המגדל הישן התיימר להיות ביתה עד כה ניצב מאחוריה, עומד במלוא תפארת גובהו. היא ריחפה בעצבות אל גבעה קטנה שהיתה ניצבת באזור ונעמדה עליה, משקיפה על מרחביו האין-סופיים של היקום ללא שם. משחר הימים היא טיפלה בעולם הזה, אך כשלא השגיחה רק רע הוא ידע להחזיר.
"הו אליס, שוב נתת לעולם למות? אני מניחה שלא יהיה לך אכפת אם אקח את מקומך." צחוקה של האישה באדום הקפיא את רוחה של אליס. אילו יכלה לבכות, היא היתה בוכה על האסון הנורא שקרה.
בעוד צחוקה של גבירת הליל מהדהד הסתובבה אליס ופסעה חזרה אל המגדל, יודעת שגופה העתיק יתעורר בקרוב לחייו הנצחיים. היא תצטרך לשם כך את רוחה.
~~~
בימים הקדומים, כשעוד היתה מסתובבת בשמלתה הלבנה והנזר הכסוף לראשה, היא היתה מביטה בהם בחרמים והיתה ממלאת את בקשותיהם בנדיבות. כולם שמרו כבוד אל האלה ואיש אינו התקרב אליה פרט לנערותיה הקרובות. היא שפטה את העולם בכבוד והגינות. הטוב שרר.
כשהאישה באדום הגיעה לראשונה לעולם המתח עוד היה בחיתוליו. איש לא חשב שיש קשר ביניהן. איש לא ידע מה יקרה הלאה. פרט לאליס.
היא עצרה בתשישות באמצע המדרגות, מציינת לעצמה כמה זה מגוחך שהיא צריכה לטפס בהן כשגופה מת, במקום פשוט לרחף.
"איני יכולה לתת לזה להימשך, רק אחת מאיתנו תוכל להישאר בעולם הזה, הוא אינו נועד להכיל בתוכו כמות כה רבה של אנרגיה." היא מלמלה לעצמה. קצה המדרגות. היא שבה חזרה אל המגדל והשקיפה בשנית אל האופק.
"זו אני או את, אחות."