מלאך שומר-פרק 2

"קומי" שמעתי במעורפל לא ידעתי אם זה הוא או אני מדברים בדמיוני. אגרופו פגע בטום והוא קרס ארצה ולא זז יותר כמו הג'וקים האלה שמרססים ומחכים שהם ימותו רק שפה הוא ווידא שהוא לא יזוז,בעט בו ובעט עד שחשבתי שטום כבר וודאי מת הוא מלמל מילים שלא הבנתי לעבר טום עכשיו הכל היה מעורפל, מטושטש ראיתי אותו ניגש אלי וחייכתי, בקושי, קו עקום,ואז כבר לא ראיתי כלום.
___________________
"היי"נשמע מעלי במעורפל מעלי אך כל מה שבא אחרי זה לא הצלחתי לשמוע, כל מה שיכולתי לעשות כדי להציל את עצמי היה למלמל בקושי "לא משטרה לא משטרה לא משטרה" עד שכבר לא הרגשתי דבר חוץ מטלטול קל בגופי.

שקעתי פנימה, זה היה כל כך נעים, מיטה רכה עם פוך וכרית נוצות כמו שכל חיי דמיינתי,
'איזה פיצוי נחמד טום' חשבתי לעצמי, ואז הכל חזר, אירועי ליל אמש, טום, האלימות, הכאב,השתיה, הזיעה,הדמעות,הפחד, ואז גם הוא , אותו בחור מסתורי שהציל אותה מאסון נוראי, הריח כאן לא היה מוכר ,ניסיתי לפתוח את עייני אך כשלתי לאחר מספר ניסיונות עייני ניפתחוואז ראיתי אותו מול עייני, שוכב על הריצפה למרגלות המיטה קור וחום הציפו אותי בבת אחת, איפה אני? מה הוא רוצה ממני?מה בדיוק קרה בסוף אתמול?
כל השאלות הציפו אותי בבת אחת וניסיתי לקום ממקום משכבי אך לשווא,גופי היה כבד עלי הבטתי מטה במושעי הנח כפסל ועצמתי את עייני,ונסחפתי לשינה,
כשפתחתי אותן שוב גופי היה קליל יותר והרגשת השכרות התפוגגה מעט,ופי היה יבש
ניסיתי לקום שוב ראשי פעם והנחתי אותו שוב על הכר הרך, הבטתי מטה לעבר המקום בו מצאתי את מושעי קודם אך הוא לא היה שם,הבטתי סביב מנסה להכיל כמה שיותר מידע על הגבר המסתורי,דגל אנגליה במלוא תפארתו תלוי על הקיר אך על השידה ניראה מחזיק מפתחות של מגדל אייפל, המחשבות התבלבלו לי ולא הצלחתי לחשוב יותר,
"הלו" קראתי לעבר מקום לא ידוע , ואז הוא הגיע, נעמד בפתח הדלת כמבקש לפקודה,
"בוקר טוב לך" ענה בחיוך ומיד נזכר "אה ארוחת בוקר" האלמוני ניכנס לחדר אשר מסתבר ששלו, והגיש לי על מגש כסף 'פשוטו כמשמעו' לחמים חביתות מיץ תפוזים, לא יכולתי לקבל את זה הוא גם הציל אותי אתמול,נתן לי מחסה, ועכשיו מביא לי ארוחת בוקר למיטה.
"אדוני"התחלתי להגיד אך הוא קטע אותי מיד
"אורייאן אבל את יכולה לקרוא לי ריי" הצהיר קצרות
"ריי" פניתי אליו בחיוך אסיר תודה" באמת תודה על הכול אבל אני לא יכולה להישאר" הוזזתי את הארוחה המושקעת מעלי ואילצתי את עצמי לקום,אך הראש לא פסק בפעימותיו ורגלי לא עמדו במשאי,
"לא" מלמל ריי בקצרות וניגש אלי בזריזות אבירות ונחתי היישר לידיו אשר דרך אגב נורא חסונות, הבטתי בפניו,עיניים ירוקות עמוקות עורו השחום נתן לו מראה קסום כמאגדה, ידיו היו על גופי והייתי קולי צמרמורות מזיכרון המגע בליל אמש ורק אז הבנתי כי אני עירומה,מיד קפצתי על המיטה וכיסיתי את עצמי בפוך אשר בו התכסיתי דקות מספר קודם לכן ,
"למה אני עירומה"שאלתי בעוינות והכעס נשמע בקולי
"יקירה"קולו היה כמנגינה "אתמול לא.. אהה רצית שאני יקרא למשטרה"הוא החל מעט לגמגם במבוכה "אז..הבאתי אותך לפה ולא ידעתי מה עוד לעשות"הוא גירד בידו בשערו ופרע אותו, הוא נראה עכשיו כל כך נחשק עם המבט המבולבל והשפתיים המקווצות,
"טוב ריי. אני מודה לך על הכל אבל אני צריכה ללכת" קבעתי למרות שידעתי שזהו שקר, המקום היחיד שיכולתי לחזור אליו הוא טום או בית המחסה ושתי האופציות לא היו אפשריות,
"רק תוכל לעשות לי טובה אחרונה?"שאלתי והרגשתי מעט רע "אתה יכול להשאיל לי בגדים?" הרגשתי חשש על שאלתי
"מה זהו?"שאל ריי במבוכה "לאן את צריכה ללכת ?" שאל אותי בחשדות "הרי אין לך בית" קפאתי במקומי
"ייישש לי ביית " גימגמתי מעט" מה גורם לך לחשוב שאין לי בית אה?"עכשיו הרגשתי את זה את הפחד שהואיגלה וימסור אותי חזרה לבית המחסה "ועכשיו אם תסלח לי אני צריכה ללכת" ניסיתי להישמע סמכותית אך על פי מבטו מסתבר שנכשלתי ,
"אהה?" הוא שאל את סימן מה שמך ואני עניתי קצרות ובביישנות 'ליאון' תמיד שנאתי את השם הזה,
"ליאון" הוא אמר את שמי ובפיו זה היה נישמע מתוק "את לא רצית שאני אתקשר עם המשפחה לגבייך ויש לכך שתי אפשרויות או שברחת מהבית או מבית המחסה" כששמעתי את צמד המילים הללו היצטמררתי "ואני מניח שזה שתיים" דימעה סוררת עיקצצה בקצה עייני
"אוקיי תפסת אותי" צקצקתי " אני נמלטת, עכשיו רוץ ותסגיר אותי"עודדתי אותו לעשות לי עוול,
"מה גורם לך לחשוב שאני אסגיר אותך?" ליבי פעם במהירות, חוץ מטום הוא האדם היחיד שלא היתה צריכה לתת משהו מעצמה כדי שימור את סודה למעשה טום אכן תיכנן משהו, הדימעה ירדה במהירות שיא על סנטרה "כי זה מה שכל אחד היה עושה " עניתי באדישות ויישרתי מבטי אליו
"תני לי להסביר לך משהו אחד" קרא אלי ריי ואחז בסנטרי בעדינות קפצתי אחורניתאך הבטתי בו "אני לא כמו כל אחד "ופה נמסתי סופית פה כבר ידעתי שהכל ישתנה, לא עוד לילות עכורים בפארקים נטושים, לא עוד גניבות ובריחות,
"אני לא רוצה להעיק" שמעו את החילחול מהדמעות בגרוני בברור ,
"מה שמעיק עלי עכשיו הוא למה עדיין לא סיפרת לי איך הגעת לפארק אתמול בשלוש בלילה" קולו היה מלא רחמים וחמלה והבנתי שאני צריכה להוריד מלבי מעט והתחלתי לספר
"אין לי אבא ולא אמא יותר נכון יש לי אבל מבחינתי הם מחוקים" התחלתי מההתחלה למרות שהוא לא דרש זאת " כי אמא שמרביצה ואבא שמטריד מינית שווה מחיקה " דיברתי באדישות על כך אחרי כל הפעמים ששחזרתי לעצמי את הסיפור במוחי מבטו הונח עלי והתיישב על קצה המיטה "אז מסרתי את עצמי לבמ"ח"(=בית מחסה) המשכתי "שם לא בדיוק הסתדרתי" רק מהזיכרון על מה שעברתי שם הרגשתי את הדמעות בעייני 'למה לעזאזל אני כזאת רגשנית' שאלתי את עצמי "אז ברחתי" הוא עדיין הביט בי מלא הבנה ורחמים, תמיד שנאתי כשמרחמים עלי אבל כזה בא ממנו זה היה שונה, "ומאז כל מי שהבין ביקש ממני משהו מאוד אישי,בפעם הראשונה זה כאב,נורא אבל התרגלתי" ואז נשברתי סופית "אתה מבין?? אנשים באו והבינו שאני במצוקה אז ניצלו אותי והאדם הראשון אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לבן זונה, אתה מבין?? כמה הפסקתי לספור."הדמעות חנקו אותי פה ושם אבל המשכתי "ואז טום, כשהכרתי אותו חשבתי שהגעתי לגן עדן, הוא הביא לי דירה, כמובן איתו אבל זה גם משהו, אוכל בגדים כסף ,יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי והוא לא היה כמו כל השאר הוא לא ביקש להזדיין איתי לפכות לא בהתחלה" המילים האלה כאבו בפנים הוא הושיט אלי את ידו אך סירבתי"ואז הוא החליט שהוא רוצה ואני חשבתי שלמה לא ?! הרי הוא נתן לי כל כך הרבה אתה מבין?? מרוב ששמעתי את אותו שקר כל כך הרבה פעמים כבר התחלתי להאמין לזה "אז הבן זונה אירגן לנו לילה בפארק ואז הוא פשוט " זהו כבר לא הצלחתי להמשיך השפלתי את מבטי והדמעות פשוט נטפו על הפוך הלבן מכתימות אותו בעצב, לא יכולתי להביט ביעיניו של ריי, הרגשתי כל כך מושפלת. לפתע הרגשתי זרועות חסונות מחבקות אותי חזק חזק , תומכות הוא השעין את ראשי על כתפו ואכן היא ניחמה, הדמעות, לא הצלחתי לעצור אותן, ייבתי בקול, "ששש" לחש אלי ריי בנחמה אך ידעתי שהוא מתכוון 'תבכי תבכי זה בסדר' איכשהו פשוט ידעתי וכך עשיתי, פשוט בכיתי על הכתף החסונה של ריי,היינו צמודים כשרק פוך נוצות אחד מפריד בינינו ליבי החסיר פעימה ולאט לאט נרגעתי אך ראשי נשאר על כתפו ועצמתי את עייני ,,,