צמאים לדם|פרק 7

פרק 7
ישבתי לי על ספסל ומישהו אמר,"למה את יושבת לבד?" זה היה בראל.
הוא שאל,"את עדיין לא מתחרטת?"
עניתי,"לא ואתה?"
"ממש לא"
שאלתי אותו,"תגיד היית ביער הסדיסטי השבוע?"
הוא אמר,"לא,לא חושב,למה?"
אמרתי,"סתם לא משהו חשוב."
הוא אמר,"ממש,נו מה קרה ויקי?"
אמרתי לו,"ילד אחד מהתיכון פה ננשך ע"י ערפד,אתה נשכת אותו?"
הוא אמר,"נשכתי הרבה,מאיפה אני אזכור אם נשכתי צוציק או לא?"
אמרתי לו,"אני חושבת שזו אולי אני,כל השבוע לא יכולתי לישון ללא דם אנושי,ניסיתי להרגיל את עצמי ולשתות דם של איילים,הקאתי במקום.
ואז הלכתי ליער,וראיתי כמה ילדים,שמעתי את פעימות הלב שלהם,את הדם שזורם בעורקיהם ו.."
הוא אמר,"סיימת?אפשר לחשוב מקסימום 5 צוציקים נהרגו,את לא אמורה להרגיש רגשות אשם,ועוד את?
את?ויקטוריה?זה נראה כאילו את עובדת עליי."
"אולי אתה צודק." שיערתי לעצמי.
בראל הסתכל עליי,וליטף את שערי."את לא בנויה לזה,את רוצחת,וזה לא חדש לך,את מודעת לזה כבר 100 שנה.ויקטוריה,תסתכלי על כל הילדים האלה,כולם שורצים בדם,ורובם רוצים להתאבד,צעירים ותמימים שלא אכפת להם בכלל מהחיים,תסתכלי איזה שפע איך את מוותרת על זה?"
ואז נזכרתי באדמונד,נזכרתי שהייתי בגילם,צעירה ותמימה ואיבדתי את חיי האנושיים ללא זכות בחירה."
"בראל,אתה אמור להבין הרבה יותר ממני למה אני מוותרת על זה,אתה זוכר מה היית מלפני 98 שנה?זוכר?
אתה היית כל אחד מהילדים האלה,עם הבעיות שלהם,תמים,עם דם תמים,היית בדיוק כמוהם,לעולם לא חשבת שהעתיד שלך ככה,ולא ידעת עד כמה שהעולם הזה מלוכלך הרבה יותר ממה שהוא נראה.אתה רואה את השפע של הילדים האלה?
מלפני הדם הזה מסתתרים חיים שלמים,חיים שלמים ותמימים,אתה זוכר איך הרגשת כשהפכת לערפד?את הרצח הראשון שלך?אתה זוכר?!" הסתכלתי על עיניו שהשתוקקו מדבריי.
בראל השתוקק,הוא אמר "כן,יש בזה משהו"
"אוקי בראל,בגלל זה אני רוצה להתחיל את חיי מחדש,אני בת 16 אני בשנה ראשונה והגעתי מבית ספר אחר,
אותו דבר גם איתך,אגב נרשמת לבית הספר הזה נכון?"
הוא אמר,"כן,אבל בגלל מטרה הפוכה משלך."
אמרתי,"כן אני יודעת,הפעם תהפוך אותה,תנסה לחזור להיות הבן 17 שאתה היית פעם,אני יודעת שזה לא הולך להיות אותו דבר,אבל זו הזדמנות להרגיש כך,פשוט תצטרף אליי בראל."
היה צלצול,זה היה צלצול מחריד לחלוטין עם מוזיקה חסרת טעם וטקט.
קדימה בוא,זה הצלצול שלנו."
שנינו החזקנו ידיים,נעצו בנו מבטים כאילו אנחנו זוג לוהט בשכבה,זה אחד הדברים שהכי מעצבנים בבני אנוש,שאת המבטים שלהם אפשר לזהות מקילומטרים.
בראל הגיע לכיתה שלו ואני הגעתי לשלי,ראיתי את העצב של כל הילדים שם בגלל המוות של ג'ורג'.
ראיתי את שלושת הילדים,הם ישבו על השולחן וכולם הקיפו אותם בנחמות,ודיברו על ג'ורג'.
עד שהמורה הגיעה.חיפשתי מקום נורמלי לשבת,בחרתי להתיישב בסוף.
ואז הילד הגבוה עצר אותי,אני שיערתי לעצמי שזה טרוויס,"זוזי,אני יושב כאן."
אמרתי לו,"סליחה?אני התכוונתי לשבת כאן."
כולם נעצו מבטים,הם אמרו,"הוא איבד חבר טוב,תוותרי לו."
אמרתי להם,"זה שהוא איבד חבר טוב זה לא סיבה לתפוס לי את המקום,אני יושבת כאן,זוז"
טרוויס הילד הנואש הזה פשוט נמרח על המקום וישבתי בסוף,במקום אחר.
כולם הביטו בי שמעתי את המחשבות שלהם,הם חשבו שאני נערה יפה ומרושעת וחסרת רגישות.
מטומטמים,וזה כי רציתי לשבת רחוק מהם כדי לא לשתות את דמם,אז אני חסרת רגישות,הגיוני!
המורה התיישבה,היא אמרה "שלום תלמידים,שמעתי שכמה מהתלמידים כאן איבדו מישהו שהם הכירו,מישהו שהיה אמור להיות בתיכון הזה ושמו ג'ורג',אני צודקת?
כולם ענו ביחד "כן המורה"
לפני שנדבר על כך אני רוצה שכל אחד מכם יציג את עצמו,אני רוצה להכיר אתכם קצת לעומק.
נתחיל איתך,ילד חמוד,מה שמך?"
הוא ענה,"טרוויס."
"מהו הדבר שהכי מפחיד אותך?"
הוא ענה,"חיות נושכות,חיות שלקחו ממני את החבר הכי טוב שלי."
כל הכיתה השתוקקה,הילדה הגבוהה הזו,אמה ואפריל בכו ובכו ללא הפסקה,הכיתה הייתה מוצפת רק בגלל
הבכי שלהן.
המורה אמרה,"אני מבינה שהמצב והיום הכי שמח ומרגש שלכם,הוא בדיוק הפוך,אבל באנו עם דף חדש,ואני יודעת שיהיה לכם את הכוח להתגבר ולהמשיך הלאה,ככה החיים."
אני אספר לכם סיפור אישי,"אני איבדתי את הבן שלי מלפני 20 שנה,מאותה תקיפה של ג'ורג'.ואני מבינה עד כמה זה כואב שהמוות הוא פתאומי,שזו אפילו לא סיבה מוצדקת,ושזה לא מגיע לו.
אבל צריך להמשיך הלאה,להתמודד עם הכאב,להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו "ביי,ביי"
כי כך החיים דורשים מאיתנו,פשוט להמשיך הלאה."
המורה קצת דמעה וקולה רעד כשהיא סיפרה זאת.
נלחצתי,נשמתי בכבדות,שאלתי את המורה,"המורה אני חייבת לצאת,אפשר ללכת להתפנות?"
רצתי לשירותים ואחרי כלכך הרבה שנים,של דמעות יבשות,בכיתי,פעם ראשונה שהפנמתי למה גרמתי,ולמה זה נגרם,
אני רוצחת,אני מרושעת,ואני חייבת להתמודד עם הטבע הזה,זה לא הגיע להם,זה פשוט לא הגיע להם.
בכיתי כאילו אין מחר.
ניסיתי להתאפס,וחזרתי לשיעור.
המורה אמרה,"למה יצאת לזמן רב?כבר התחלנו לדאוג לך."
ואז הייתה הפסקה.

יצאתי החוצה וראיתי את בראל שאלתי אותו,"איך היה?"
הוא אמר,"נוראי,בחיים שלי לא הייתי רעב כלכך"
אמרתי לו,"בחיים לא הרגשתי רגשות אשמה גדולים כלכך,כמעט הקאתי את כל הדם ששתיתי הבוקר"
הוא אמר, "תיזהרי,הרגשות האנושיים שלך עלולים להתפוצץ מרוב רגשות אשמה."
אמרתי לו,"אני מקווה שיום אחד זה יסתדר,אני מוכנה להסתכן מאשר לגרום לעוד סבל לבני האדם."
"טוב,עדיין לא הכרתי את הנערים האלה,הלכתי לפינת העישון ,בטוח שרוב בני האנוש הקלי אינטליגנציה נמצאים שם."