מלאך שומר

"עזוב אותי" צעקתי עליו ראשי הלך והסתחרר "אמרתי לך אני כבר לא רוצה" הפארק היה שומם, רק אני וטום על הספסל היחיד, הפנסים כבר כבו מזמן והידיים של טום החזיקו בי בנוקשות
"אבל את כן רוצה אותי" התעקש "את אמרת לי הבוקר שאת רוצה אותי"
נזכרתי בבוקר כשעוד לא ידעתי כלום על מזימתו הקטנה וכשעוד יכולתי להרגיש משו בפנים
"אבל עכשיו אני כבר לא רוצה" התעקשתי "אתה מגעיל חוצפן נצלן שקרן ובתכלס בן זונה גדול" סיכמתי עם כל מעט הביטחון שנותר בי, שניה לאחר מכן התחרטתי על כך הסטירה עדיין צלצלה באוזני ויכולתי להישבע שאני מרגישה את הסומק בלחיי.
"איך קראת לי?" ראיתי את הזעם בעיניו "כי מה אני יגיד לך.. השמועות שרצות עליך.. אומרים שאת נותנת ואני הולך להוכיח את השמועה הזאת" חיוך אכזרי ומכוער היה על פניו של טום, לא האמנתי שעד לפני שעתיים עדיין האמנתי שהכוונת שלו תמימות.
"לא נכון" מלמלתי "לא נכון אתה משקר" לא רציתי לשמוע את מה שיש לו לומר.
"זנזונת אני לא משקר אני מדבר אליך בכנות וכשאני אומר כנות אני נזכר גם להגיד לך שאת לא הולכת מפה בקרוב "ידיו היו כרוכות סביב ידיי באלימות ובחוזקה
"שקרן" צעקתי עליו בכל כוחי "הצילו" צעקתי שוב דמעה של פחד זלגה על פני בחוסר שליטה
"את מבינה?" ציחקק "אף אחד לא 'יציל' אותך" הרגשתי איך עגלי זיעה נקווים בגבי,זיעה קרה.
"תעזוב אותי" צעקתי מנסה להשתחרר מאחיזתו, מקווה שעובר אורח יחלוף וישמע אותי, למרות שידעתי, אף אחד לא יתערב, מקרים כאלה הם כבר בגדר נורמה פה.
"אף אחד לא שומע אותך, ילדונת" אמר בביטחון ומהדק את אחיזתו בי.
והנה אני שוב במצב הזה, ילדה בת 15, קלילה וצנומה, ללא כוח נגד האדם הנורא העומד מולי כשהדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לקוות, לקוות שטום יתחרט, לקוות שמישהו 'יציל' אותי.
התחלתי לצרוח בהיסטריה.
"תישמרי על הקול שלך יפיפייה" קולו היה מאיים "כדי שתצעקי כמו משוגעת כשאגמור איתך" בכל הזמן שהייתי של טום לא שמעתי אותו מדבר ככה, כאילו עטה מסכה עד היום.
הרגשתי איך הדמעות מאיימות לפרוץ, איך אני מתחילה אבד תקווה.
עכשיו בידו האחת המשיך ואחז בי ובשנייה החל לגעת, למשש לצבוט להכאיב ידו הזדחלה מטה ניסיתי להתנגד, לסגת, לבעוט, אך כוחי היה כאפס לעומת שלו, זה כאב אני מוכרחה להודות אך ניתקתי את עצמי, כאילו מביטה מלעמלה, על בחורה זרה שסובלת, ריחמתי עליה.
"בבקשה" צעקתי בקול צומרני "הצילו בבקשה" התחננתי ביתר שאת כשראית צללית אדם במרחק, טום חשב שאני מתחננת אליו "בבקשה" צווחתי, הרגשתי איך אני נחנקת מהדמעות של עצמי "תצילו אותי" לחשתי, כבר באפיסת כוחות, מנסה להילחם בטום בעודו צוחק וממשיך במעשיו הנבזים בי קורע מעלי את בגדי באכזריות, גופי שרף
המשכתי לצעוק בכחותי האחרונים עד שאט אט קולי גווע והפך ליבבה חרישית הדמות כבר ממזמן נעלמה מהאופק ואני הייתי כאן על הספסל שוכבת כשגופי מיוזע ורועד מפחד, דמעות זולגות ללא שליטה ונופלות על האדמה וטום עושה בי כרצונו משתעשע בי ואני, אני כבר מיואשת ממלמלת פה ושם מילות קריאה לעזרה אך ידעתי שהן לשווא, איבדתי תקווה.
הוא בשלו ואני, מנסה לא להרגיש את הכאב במעשיו, נסתי לא לזוז 'ככה יכאב פחות' חשבתי.
לפתע הוא נפל הצידה הבטתי בו, טום היה עכשיו על הרצפה, אפו דימם והכעס ניראה בעיניו 'זה הזמן שלך להסתלק' הורתי לעצמי 'קומי' מוחי זעק 'לכי' בדמיוני ראיתי איך אני קמה במהירות ורצה אך ידעתי שזה רק בגדר דמיון.
טום היה שוב על הרצפה מנסה לקום לשווא, לא הבנתי מה מתרחש.
ראיתי אותו, גובר עליו, מפיל אותו לאדמה, טום נפל ולא קם הפעם.
מזווית עיני ראיתי אותו מתקרב אלי, עכשיו תורו לחלל אות, הוא גבר על טום ועכשיו תורו.
אני הייתי כבר מוכנה לכאב, אך גופי משום מה החל לרעוד בחוזקה, הרגשתי איך אני מאבדת שליטה, הכל הסתחרר סביבי שמעתי קולות יבבה ובכי, אולי הם שלי.
ראיתי אותו ניגש אלי וידעתי שזה יבוא, חיכיתי, חיכיתי כבר לסיים עם זה.
"הכל יהי בסדר עכשיו" שמעתי, הייתי בטוחה שזה מוחי משקר לי, מנחם אותי.
הרגשתי את חום גופו, ידיו החזיקו בי בביטחון וראיתי איך אני מתרחת מספסל.
הכל נהיה מעורפל, מטושטש ואז כבר לא ראיתי כלום