וזה נגמר

"אתה יודע מה אתה צריך לעשות?" שאל האיש בחליפה.
"אני עושה את זה כול חיי" עניתי.
"זה טוב… זה טוב…" מלמל.
"קדימה, לך לעשות את מה שאתה עושה הכי טוב" אמר ונתן לי רובה.
"בשמחה רבה" אמרתי ולקחתי מידו את הרובה השחור.
האמת היא, שאני לא אוהב את מה שאני עושה.
אני שונא את זה, מתאב.
להרוג אנשים זה חולני, אבל אני עושה את זה עוד מצעירותי.
אני כבר רגיל לעשות את זה.
זה עצוב, אבל נכון.
המכונית עצרה ליד בית לבן.
מסביב הייתה צמחייה מסודרת, פרחים ורודים וסגולים, עצים בשורות, מזרקה ואפילו בריכה.
"חתיכת איש עשיר…" אמרתי.
"חתיכת זבל עשיר" אמר האיש.
הסתכלתי עליו במבט רציני.
"אתה יודע שאני מחלק להם כבוד לפני שאני הורג אותם נכון?" שאלתי אותו.
"אילו הייתי רוצה מישהו אחר, שהיה עושה את זה מהר יותר מבלי לערוך להם 'טקס' מחורבן, הייתי שוכר את אמא שלי" אמר האיש בסרקסטיות.
"אומנם לוקח לך מעט יותר זמן, אבל אין אדם שעושה את זה נקי יותר ממך" אמר האיש.
לא היה לי מה לומר.
פתחתי את דלת האוטו ויצאתי בנוחות. "נתראה בעוד חמש דקות" אמרתי והתחלתי ללכת.
נכנסתי אל הבית כשהרובה שלי טעון.
בשקט הצלחתי להגיע אל הסלון.
"למה?" שאלה האישה. היא הייתה בלונדינית יפהפייה, כחולת עיניים. היא ישבה על כיסא עור בהיר כשלפניה חבילת סיגריות וכוס וויסקי על שולחן עץ חום.
לרגע חשבתי שהיא מדברת אלי.
"לא!" צעקה לטלוויזיה.
"אוף!" סיננה וקמה מהכיסא.
הסתכלתי על החדר. הוא היה מלא בגביעים ותמונות משפחה ומחזור.
בארון גביעים אחד היה גביע עליו רשום מקום ראשון על שם 'סטפני'.
הם שיקרו לי. אמרו לי שאני צריך להרוג איש ולא אישה.
אני לא הורג נשים והם יודעים את זה.
"אל תזוזי!" אמרתי ויצאתי ממחבואי. "אוי אלוהים!" צעקה האישה.
-בום! בום! בום!-
יריתי שלוש פעמים בחזה. אני לא יודע מה עבר לי בראש, פשוט לקחתי את הגופה בכעס, יצאתי מהבית וזרקתי אותה לבריכה.
הסתכלתי בתדהמה על מעשה ידי.
"מה עשיתי…" מלמלתי בפחד.
"יו! קדימה פיליפ צריך לזוז!" צעק האיש בחליפה מהאוטו.
"השכנים שמעו את היריות, המשטרה במרחק שלושים שניות מפה" אמר.
עמדתי שם המום. מסתכל על האישה.
"קראו לה סטפני" אמרתי, מבטי עדיין דבוק לגופתה הצפה של סטפני בבריכה ומחשבותיי נודדות הרחק מהמציאות.
"צריך לזוז פיל!" צעק האיש.
"ראיתי את זה כתוב על גביעה ברידג' שהיה באחד הארונות שלה" אמרתי.
"היא הייתה אישה טובה והגונה. אז למה להזמין עבורה התנקשות?" שאלתי.
"בוא הנה חבר" אמר האיש.
התקרבתי אליו. "אני ריק" הציג את עצמו. "אתה לא אמור לגלות לי את זהותך. מבחינתי זה מידע מסווג" אמרתי.
"גם ככה אתה איש מת" אמר ריק.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"הקונה שלנו הזמין שתי התנקשויות" אמר ריק.
החזקתי בחולצתו והרמתי אותה מעלה.
"מה אתה עושה ריק?" שאלתי אותו בקול מאיים.
"ההתנקשות השנייה הייתה בך" אמר וחייך מעט.
"זה מעין מבחן חולני כזה, לראות איך אני אגיב?? כי זה לא מצחיק ריק!" צעקתי.
"עשר שניות עד שהמשטרה מגיעה, צא משם ריק!" צעק מישהו באוזניתו.
"להתראות פיליפ" אמר ריק וירה בשתי רגלי.
מרחוק ראיתי אותו נוסע, נוטש אותי.
השוטרים הגיעו ובדקו את מצבי. אולי הם חשבו שלא אני הרגתי אותה.
אולי הם בכלל לא ידעו עדיין שמישהו מת.
ברגע הבא הם אזקו אותי וזרקו אותי לתוך האוטו.
"תמיד מסיימים את העבודה נכון?" שאל אחד השוטרים וירה בראשי.
הדבר האחרון שאני זוכר, היה תחושת הבגידה השורפת הזאת, כשריק נסע.
כמה פתי הייתי והרגתי אותה.
כמה טיפש הייתי להאמין שאף אחד לא רוצה במותי.
כמה…
וזה נגמר.