מעיל גשם צהוב ~ פרק 3

״בוקר טוב!״ שר העירה אותי. בואו נגיד שהיא האחראית משתינו.
״אוח בוקר״ אמרתי באנחה.
״נו יאללה בואי לארוחת בוקר!״ שר צעקה בעוד שהיא יורדת במדרגות.
״טוב, טוב״ עניתי.
בזמן שאכלנו ארוחת בוקר, שר קמה לשירותים במהירות.
״שר את בסדר?״ שאלתי בדאגה.
״כן, כן. סתם לא מרגישה טוב. ״ היא ענתה. נו באמת אני רופאה למען השם.
״את בטוחה? את יודעת שאני רופאה נכון?״ צחקקתי קלות. גורמת גם לה לצחוק קצת.
״נו? את מתרגשת?״ שאלתי אותה.
״ממה בדיוק?״ היא ענתה כאילו שהיא לא יודעת על מה אני מדברת.
״מהדייט שלך עם ג׳ימישקה״ אמרתי את שמו מוזר.
״אחד- אל תקראי לו יותר ג׳ימישקה ושתיים כן, אני כן. למה שאני לא יהיה?״ היא צחקה וכשסיימה לדבר היא חייכה והסמיקה קלות.
״אוקיי אוקיי עכשיו אני הולכת להתארגן שיהיה לך יום נעים שר.״ אמרתי לה לפני שיצאה. לפעמים היא יוצאת לפני, לפעמים אחריי. אני רופאה, מנתחת. אני לא תמיד מתחילה לעבוד באותו זמן.
״ביי״ אמרה ויצאה מהדלת בקלילות.
מה אני אלבש? שאלתי את עצמי. האמת שזה לא כל כך משנה. ממילא אני אצטרך להחליף לבגדי המנתחים שלי. טוב נו.

הגעתי לבית החולים. אני עובדת בבית חולים פרטי. בגלל זה יש לי משכורת מעולה, ואני יכולה להרשות לעצמי בית פרטי.
״ביפ ביפ ביפ״ הזימונית שלי צפצפה. רצתי מהר לכיוון הכניסה האחורית, משם נכנסים ומגיעים האמבולנסים. גבר צעיר היה באמבולנס, מדווח לי על החולה שכרגע חוטף התקף לב. שמתי לב פתאום בזמן שאני שומעת פרטים על הגבר שחוטף התקף לב, שזה הוא. זה מי שראיתי בבית הקפה. אני זוכרת פרצופים טוב. אם ראיתי מישהו פעם, אני אזכור אותו בפעם הבאה שאראה אותו.

״פו״ התנשפתי אחרי שהצלתי לו את החיים. עשיתי את זה ממש ליד האמבולנס. היה לו סיבוך, לגבר הזה. הייתי צריכה לעשות משהו מיידי על מנת להציל אותו. לא היה זמן להביא אותו לחדר ניתוח. הצלתי אותו.
״אחלה עבודה דוקטור״ הוא אמר. היה לו קול נעים. אני אוהבת את הקול שלו.
״תודה אהה..״ אני אומרת בעודי מנסה לברר את שמו.
״אלכס. תקראי לי אלכס״ הוא אמר והושיט את ידו ללחיצת יד.
״אמילי. אבל הרוב קוראים לי אם״ הושטתי את ידי ולחצתי לו את היד.
״טוב אז ביי דוקטור״ הוא אמר. כאילו הוא מנסה להתגרות בי. חוצפן. ככה לנסות לגרות את אמיליה אדיסון סלואן? אל תכנס למשהו שאתה לא יכול להתמודד איתו.
״ביי אל.״ התגריתי בו בחזרה. אני בטוחה שהוא לא רוצה שאני אקצר את שמו. את האגו שלו.
הוא נסע משם עם האמבולנס המטופש שלו.
״אחות!״ קראתי.
״כן, דוקטור?״ אמרה אחת האחיות.
״תעזרי לי להכניס אותו לחדר התאוששות, טוב?״ ביקשתי בנחמדות.

ככה עברו להן 36 שעות של משמרת המנתחת שלי. חזרתי הביתה. נרדמתי במהירות.
״אם. קומי.״ שמעתי את שר קוראת לי.
״אה? מה?״ אמרתי תשושה.
״לא סתם רציתי לבדוק שאת עדיין חיה״ היא צחקה, והצטרפתי אליה.
״כן, אני עדיין חיה. ומה איתך? איך היה הדייט עם ג׳ים?״ שאלתי.
״מדהים.״ היא אמרה כשאישוניה גדלו.
״טוב. אני שמחה.״ אמרתי בחיוך.
״עכשיו תני לי לחזור לישון. ״ אמרתי והעפתי עליה כרית.
״טוב טוב אני הולכת״ היא אמרה והלכה.

התעוררתי מהשינה בזמן שאני שומעת את שר מקיאה.
״שר? את בסדר?״ שאלתי.
״כן. כן. אני בסדר.״ היא אמרה.
״אני לא חושבת שאת בסדר. ״ אמרתי בחשש. אני רופאה.
״בואי איתי. בואי איתי לבית החולים. אני אעשה לך בדיקות. רק בואי איתי. בבקשה.״ התחננתי אליה. אני יודעת שהיא לא אוהבת בתי חולים.
״טוב.״ היא ענתה במהירות מבלי לחשוב בכלל. כנראה שהיא מבינה שמצבה באמת חמור.

״טוב. עשיתי לך כמה בדיקות, ו״ אמרתי אך היא הפסיקה אותי.
״ומה? רק תגידי לי. בבקשה. ״ היא אמרה. היא מוזרה. איך היא רוצה שאגיד לה אם היא לא נותנת לי לסיים משפט?
״הכל תקין.״ אמרתי באנחה. אנחה טובה, לא רעה.
״אבל?״ היא הבינה שמשהו לא טוב.
״ברכותיי. את בהריון!״ צרחתי משמחה. אני לא מאמינה, שהיא, האחראית, נכנסה להריון.
״מה?״ היא נראתה בשוק.
״יש לך מושג מי האבא?״ התיישבתי לידה תוך כדי שאני מחזיקה בידה. מנסה לנחם אותה. שלא תהיה עצובה. לפחות לא יותר ממה שהיא כבר עכשיו.
״אממ כן, אני חושבת שכן.״ היא אמרה פתאום היא נשמעה יותר טוב.
״נו? מי?!״ שאלתי אותה.
״ג׳ים.״ היא הניחה את זה בפשטות.
״אבל רק אתמול יצאת איתו לדייט. וההריון הוא בן שבועיים בערך.״ אמרתי לא מבינה.
״כן, לפני שיצאנו לדייט, שכבנו. אחר כך הוא אמר שהוא רוצה שנעשה את זה רשמי ונצא גם לדייט. ״ היא אמרה. אני לא מאמינה שהיא לא סיפרה לי.
״אני לא מאמינה שלא סיפרת לי!״ אמרתי מופתעת.
״האמת, שזה היה די פזיז ופשוט לא יצא לי לדבר על זה. בטח שלא כשאת יצאת כל לילה לפאב.״ אאוץ׳. היא באמת אמרה את זה עכשיו?
״אוקיי, לא נורא. העיקר שעכשיו אני יודעת. ״ אמרתי לה.
״אז? את מתכננת לספר לו?״ שאלתי.
״כן. כן אני כן. ״ היא אמרה.
״יופי. מגיע לו לדעת.״ אמרתי לה בכנות.
״טוב, אז אפשר לחזור הביתה נכון?״ היא שאלה. היא באמת לא אוהבת בתי חולים.
״כן.״ עניתי לה בהבנה.

חזרתי הביתה. מצאתי את שר אורזת את המזוודה שלה.
״מה? מה קרה?״ שאלתי.
״אני אורזת״ היא אמרה ככה, בקלילות.
״כן, שמתי לב.״ אמרתי, מתחילה להתעצבן קצת.
״אה אמ, סיפרתי לג׳ים, הוא רוצה שנעבור לגור ביחד. אנחנו נגדל ביחד את התינוק. ״ היא אמרה.
״יופי, אני שמחה!״ אמרתי.
״אבל, עכשיו אני יהיה לבד.״ אמרתי ועשיתי פרצוף עצוב.
״מצטערת אם.״ היא אמרה.
״הו, אל תצטערי. אני שמחה בשבילך.״ אמרתי.