הבושה.. פרק 1

אותו היום , אותו יום ש-30 ילדים צחקו עליי בלי הרף בבריכה..
אותו היום שחזרתי הביתה בוכה לאמא ומספרת לה את כל מה שקרה לי..
אותו היום שבלילה העיניים שלי לא הפסיקו לדמוע.
אותו היום נחרט בליבי.
הלכתי לבית הספר עם המון חששות מיום קודם,אותם ילדים שצחקו עליי , ימשיכו לצחוק עליי גם היום ושוב אחזור להיות הילדה הפגועה , המסכנה , הגלמודה שאף אחד לא היה רוצה בחברתה.
כולם הסתכלו עליי מוזר והתלחששו ביניהם בחדר האוכל כשנכנסתי.
תפסתי לי את השולחן הכי רחוק מהם , מאותם ילדים אכזריים שבמקום שיעזרו לי , השפילו אותי.
אותו שולחן שישבתי עליו היה קרוב לתום, תום היה ילד שקט , עם אופי טוב , אחד כזה שכולם בחברתו אבל ירחמו עליו תמיד.
אכלתי לאט לאט , והתמונות מאותו היום רצות לי בראש , המחשבות עולות..
שתיתי קצת מהמים ויצאתי בעצבים מחדר האוכל.
נכנסתי לכיתה , אין אף אחד , שקט , כמו שאני תמיד אוהבת.
תום נכנס.
"היי.. מה קורה?.." שאל בביישנות.
"הכל בסדר" עניתי.
הייתה שתיקה מביכה של כמה דקות.
"זוכר את מה שהיה אתמול?.." שאלתי אותו.. ראיתי את פניו מתחילות להאדים.
"ל..ל..לא , מה היה אתמול?" הוא השפיל את ראשו..
"אין לי כוח להעמדת הפנים הזאת, ביי"
התעצבנתי והלכתי..
תום ידע מה היה יום קודם לכן , הוא היה שם , גיחח טיפה , לא כמו שאר הילדים שהתפקעו מצחוק כאילו עוד שניה הסרעפת יוצאת להם מהמקום.
הוא היה מבויש מאוד.
הלכתי מאחורי בית הספר , תיפסתי על הגדר והלכתי לבית.
לפחות שם המחשבות והתמונות לא יעלו לי עוד פעם..
שם לפחות לא יצחקו עלי ויסתכלו עלי בהבעת פנים אימתנית.
נכנסתי לחדרי , מבלי להגיד מילה לאמא או לאחי הקטן ליאור.
זרקתי את התיק על הרצפה ושוב רציתי את אותו השקט שהיה לי בכיתה,התחלתי לבכות.
נרדמתי.
אחי הקטן ליאור נכנס לחדר ושאל בפחד "אלה לי? הכ..הכל בסדר? אמא אומרת שתקומי לאכול איתנו , אבא בדיוק חזר משדה התעופה."
אבא שלי הלך לשליחות חב"ד ביפן.
שנה של התגעגעות , שנה של בכי מאחורי הטלפון כשאני מדברת איתו.
הוא הביא לי הרבה מתנות , לא רציתי כלום.
רק רציתי את אותו חיבוק החם שחיכיתי לו כל השנה הזו.
הוא ישב בשולחן האוכל , מחזיק את המזלג ביד ומחכה שאמא תתחיל להגיש לו את האוכל.
הצצתי מבעד לדלת וראיתי אותו , עם כיפה על הראש והציצית שנפלה מחולצתו.
ליאור ישב לידו , כולו מאושר מהמתנות שאבי הביא לו.
"איפה אלה – לי? התגעגעתי אליה.." שאל את אימי.
"היא יושנת תכף היא תתעורר , היא בכתה היום אחרי בית הספר , אני כל – כך מרחמת עליה"
באותו רגע זעמתי על אימי שסיפרה לו אבל הבנתי שאני צריכה לשמור על קור רוח בשביל אבא.
"אבא!" צעקתי.
חיבקתי אותו והתחלתי לבכות.