המלחמה הגדולה-חלק י"ח

המדרגה לא התפוצצה או נעלמה או נמסה,ולכן משך קרייסו את הו-ין במעלה המדרגות.
באולם הכניסה,שיחקו אוריינטל וזו-צ'או במשחק החביב עליהן,החלקות.
זו צ'או חצתה את קו הסיום רגע לפני אוריינטל והרימה את אגרופיה בנימת ניצחון.
"ניצחתי ניצחתי!"היא קראה.
אוריינטל צחקה והתנשפה."זה מרגיש לי כאילו אני משחקת עם ילדה בת חמש."
"את באמת עושה את זה."העירה הנסיכה.אוריינטל חיבקה את ידידתה הצעירה ודגדגה אותה."לא אכפת לי,את זה כל מה שאני צריכה."
"אוריינטל?!"נשמעה צווחה משער הכניסה.
"יש לנו אורחים…"זמזמה הנסיכה.
קרייסוס רץ אל חברתו ומשך אותה מזרועותיה של הנסיכה."את קפואה לגמרי,מה קרה לשיער שלך? אוי לא יש לך קדחת אטלנטיס!"
אוריינטל צחקה,זה היה הצחוק הנהדר ביותר שצחקה אי פעם."אני בסדר גמור קרייסוס."
"לא את לא,תראי אותך,השיער לבן,העיניים לבנות,העור לבן,מה קורה לך?"
"זה הקרח קרייסוס,לא מחלה."
"קרח? את חייבת לרדת מכאן! תראי איך את נראית! מה את עושה כאן לבד כבר חודש? קר כאן כל כך!"
"אני לא לבד קרייסוס."
"אני רואה פה רק קרח וקרח וקרח,אולי אני עיוור?"
"מה זאת אומרת הוא לא רואה אותי!?"צווחה זו-צ'או.
"אתה באמת לא רואה אותה?"שאלה אוריינטל.
"לא רואה את מי? מה? אוריינטל אנחנו יורדים מההר הזה *עכשיו*,את משתגעת."
"תגעי בו!"פקדה זו-צ'או.
"מה?!"תמהה אוריינטל.
"זה יעביר את הקשר הרוחני! נו כבר!"
"אם את אומרת."
אוריינטל הניחה את כף ידה העדינה על חזו של קרייסוס וחיכתה לראות את יגיב.קרייסוס,שעד לאותו הרגע היה בטוח שחברתו מטורפת,נרתע כשראה ילדה צעירה,בת חמש או שש,בבגדי מלכות,מסתכלת עליו בעיניים גדולות וכועסות.
"אוריינטל מה…איך…"הוא גמגם.
"קרייסוס זאת זו-צ'או,חברה שלי,נסיכה מארץ טרייב.זו-צ'או זה קרייסוס,החבר הכי טוב שלי,נזיר מהאזור הדרומי,וזו אחותו הו-ין.עכשיו כשכולם מכירים,אתה מוכן לספר לי מה אתה עושה כאן?"
"באתי לחפש אותך!"קרא קרייסוס.
"לחפש? אותי? למה?"היא צחקה.
"כל היער חושב שקרה לך משהו נורא,צ'יף אקווה אמרה שהיא תתקוף את צבא האדמה באשמת רצח,את לא נורמלית! את יודעת מה את עושה לאמא שלך? אנחנו יורדים מכאן מיד!"
"לא קרייסוס,"השיבה אוריינטל בשאט נפש."זה הבית של מעכשיו,וכנראה שתצטרכו להתמודד עם זה."
"מה? את לא רצינית,יש מלחמה למטה ואת מעדיפה לטמון את הראש בקרח ולהעמיד פנים שאף פעם לא היה לך אכפת?"
"זו בדיוק התוכנית שלי,אני ארד מכאן ביום שהמלחמה תיגמר."
"אם לא תעזרי היא לעולם לא תיגמר!"
"אז שלא תיגמר.אני אשאר כאן."
"ומה איתי?"
"אתה יכול להישאר איתי."אוריינטל הניחה את ידיו על צווארו."תחשוב על זה,ימים שלמים של קרח,רק שלושתינו,בלי מחויבות,בלי קרובי משפחה,רק ארמון קפוא."ידיה התעסקו בשיערו,וקווצות לבנות נשזרו בו.
"לא! תפסיקי! את לא יכולה להפוך אותי ל…ל…לכמוך! זה לא בסדר! את מכשפה,לא מפלצת קרח,ואת חייבת לבוא איתי."
"אני לא חייבת שום דבר לאף אחד."אוריינטל התרחקה ממנו.
"בבקשה אוריינטל,את לא יכולה להשאיר את כולנו למות…"הוא התחנן.
"אני לא,זו-צ'או סיפרה שאבא שלה,המלך,כבר מתכנן לעזור לנו באמת.הוא יעזור,ואני אוכל לרדת בסוף המלחמה."
"עוד לא היה מלך של ארץ טרייב שהעז לעזור לנו! את לא באמת מאמינה לזה,נכון?"
"אני מאמינה,ואם אתה לא רוצה להאמין,ולא רוצה לקבל את העובדה שעכשיו אני כאן,אתה רשאי ללכת."
"אוריינטל…"
"אין לך מה לחפש כאן,תסתלק."קבעה המכשפה.היא הפנתה לו את גבה.
קרייסוס לא היה נרגש לחטוף סילון של קרח,שאוריינטל כבר החלה להכין בכף ידה,ולכן הוא ואחותו ירדו מההר.