הקעקוע – פרק 10

"רוצה אותם? בבקשה. כל מה שאני רוצה זה את הרובה שלי בחזרה. אני מתגעגעת לקטן הזה…" היא לחשה בתחנונים סרקסטיים. האיש רטן וזרק משהו באוויר.
קול מתכתי נשמע כאשר החפץ נחת בידיה של לורי. "תודה. אה, ואתה רוצה אותם? תסתובב."
"מה את רוצה ממני, לור-" הוא עצר כאשר ראה את פנינו. שפתיו נמתחו לחיוך גדול.
"אוי לא." לחשתי. אופק הביט בי באימה. "רוצי."
"תתפסו אותם!"
……………………………………………………………………..
"רוץ!" צעקתי לאופק והתחלתי לרוץ. הוא התחיל לרוץ ישר אחריי.
"אחריהם!" האיש צעק – כנראה ללורי – והתחיל לרוץ. הפחד החל לעלות בגופי.
מה יקרה אם הוא יתפוס אותנו?
מה יקרה לי? מה יקרה לאופק?
עדיף לא לחשוב על זה. כל מה שחשוב שנסתלק מכאן.
כמה שיותר מהר.
רצתי בין העצים הגבוהים שנראו מאיימים במיוחד. המחסור בבתים ובכבישים גרם ליער להיראות אינסופי. האבנים הלבנות והחלקלקות נמצאו בכל פינה ביער המסוכן והענפים החשופים והחומים נראו בעיניי כסכינים.
למרות שרצתי לפני אופק, הוא כבר החל להשיג אותי. אחרי כמה דקות של ריצה הוא היה במרחק כמה מטרים ממני. מידי פעם הוא הסתובב וצעק דברים לעברי – אך הרוח החזקה אשר הכתה בפניי הפכה את צעקותיו למלמולים חסרי משמעות.
הרוח העזה רק גברה וגברה בלי הפסקה. היא הכתה בפניי וגרמה לי להאט את קצב ריצתי. השלג הרב התפזר באוויר וקטע את שדה ראייתי.
"קטלין!" קולו המודאג של אופק נעלם באוויר. גופו השזוף נעלם בסופה הלבנה ועקבותיו כבר נעלמו בשלג.
הוא נעלם מעיניי.
לפתע כשלתי מהאדמה ונפלתי על האדמה הלבנה. השלג התפזר על גופי הצנום וקירר אותי יותר ויותר. צרחתי כשכאב חד תקף את רגלי הימנית. תפסתי אותה בחזקה.
"למה עכשיו?!" רטנתי לעצמי וניסיתי לקום. הכאב לא הפסיק אך ידעתי שאני חייבת לקום. המשכתי לרוץ הכי מהר שיכולתי. נשימותיי הכבדות הכניסו אוויר קר לריאותיי והכבידו על גופי לתפקד.
הרגשתי יד תופסת את ידי. פלטתי אנקת פחד והסתובבתי.
זה היה האיש. הוא היה מכוסה כולו בשלג אך ניתן היה לראות את השמחה הרצחנית בעיניו. הרובה שלו היה מוצמד לחגורתו השחורה ובגדיו השחורים כלילה דמו לכתמים. הוא החזיק בידי בחזקה ולא אפשר לי להשתחרר.
"תעזוב אותי!" צעקתי בזמן שמשכתי את ידי ממנו, ללא הצלחה. הוא צחק.
"את באמת חושבת שזה יצליח לך? את רק ילדה. קטנה. אין לך סיכוי מולי!" הרגשתי כזו חסרת אונים. הדמעות חנקו את גרוני וניסיתי למנוע מהם לפרוץ ולתת לו את ההנאה שבכך.
"טוב.. דיי עם המשחקים האלה." קולו השתנה מהקול הציני והלועג לקול רציני ומפחיד הרבה יותר. "איפה הנער?!"
"א-א-א-אני לא יודעת.." מלמלתי והמשכתי למשוך את זרועי. דמעה קלה עלתה על פניי.
הוא גיחך וחייך, מה שגרם לי לפחד עוד יותר. "הא. טוב, אני אנסח את זה באופן שונה:" הוא הוציא מחגורתו חפץ קטן, שחור ומתכתי. כשראיתי את הפריט הקטן והרצחני נשמתי נעתקה.
רובה.
הוא חייך כשראה את הבעת פניי, כאילו כך קיווה שיקרה. באטיות הוא כיוון את האקדח לכיווני והצמיד אותו אל תוך בטני.
"עכשיו, איפה הנער?!" הוא צעק והידק את ידו. הפחד התפשט בכל גופי. רגלי רעדו והכאב ברגלי הימנית רק גבר.
"אופק!!" צעקתי בפחד. הוא צחק.
"את באמת חושבת שזה יעזור לך?"
"אופק!!"
"ילדה טיפשה," הוא סינן וקירב אותי אליו. שיערי השחור כבר נגע בכתפו. הדמעות כבר ירדו על פניי ונפלו על השלג הרך.
"אופק…" מלמלתי בבכי.
"אז את לא תוכלי לעזור לי," הוא אמר בצער והשפיל את פניו. המשכתי לנסות להימלט ממנו אך לשווא. הוא החזיק בי היטב. לפתע הוא הרים את פניו אשר היו שרועות בחיוכו הענקי. הוא סובב את ידי מעט עד שנגלה הקעקוע. "לפחות תפסתי אחת…" הוא מלמל לעצמו.
"לא…" לחשתי. הוא התחיל למשוך אותי.
"תעזוב אותי! בבקשה!" זעקתי בפחד. הוא צחק והמשיך למשוך אותי. ניסיתי למשוך את עצמי כמה שיותר לכיוון ההפוך אך הוא היה חזק ממני בהרבה.
"היי!" קול כועס נשמע מאחוריו. נער שחור שיער ובעל עיניים ירוקות יפהפיות הביט באיש בשנאה ובכעס. חולצתו הקצרה ומכנסיו הארוכים היו מכוסים שלג, כמו שאר גופו.
אופק!
"הנה אתה ילד…" הוא מלמל והפיל אותי על האדמה. כשלתי עליה בכבדות. הוא התקרב אל אופק עם כשהרובה מכוון עליו. אופק לא זז ממקומו.
"אנחנו מחפשים אותך כבר הרבה זמן. טוב, לכל דבר טוב יש סוף.."
האיש המשיך להתקרב אל אופק. הפחד נגלה בעיניו והוא זז כמה צעדים לאחור. האיש המשיך להתקרב עד שהיו במרחק מטר בלבד. הצלחתי לקום בעדינות ובכאב והבטתי בהם בחוסר אונים. הדמעות לא הפסיקו לנזול על לחיי. אופק הביט בי פתאום וחייך. עיניו הביעו שמחה קלה. פלטתי אנחת בכי קלה.
'רוצי,' הוא אמר בלי קול.
"לא נורא ילד. לפחות תהיה עם החברה שלך… ואיתנו…" האיש המשיך להתקרב אל אופק.
'עכשיו'
פתאום אופק זרק בחזקה אבן קטנה שהייתה בידו על חזהו של האיש. האיש ההמום הלך כמה צעדים לאחור ואגרוף מהיר פגע בחזהו. הוא כשל לאחור.
"רוצי!" אופק צעק ורץ לכיווני. התחלתי לרוץ ישר אחריו. הוא תפס בידי ורצנו ביחד. הכאב של רגלי לא הפסיק. הוא רק גבר וגבר בכל צעד.
נשמתי עמוק והמשכתי לרוץ. ניסיתי להתעלם כמה שאפשר מרגלי הכואבת.
שאגת כעס נשמעה מאחורינו, אך הפעם הסערה פעלה לטובתנו.
הוא לא יכול לדעת היכן אנחנו.
"שם! מערה!" אופק קרא והצביע על מערה קטנה. הנהנתי לעברו והמשכתי לרוץ.
ככל שהתקרבנו למערה ככה רגלי כאבה יותר ויותר. זה כבר היה בלתי נסבל.
רק עוד קצת.. עוד קצת שם….
התקרבנו יותר ויותר למערה, והאפלה הטבעית שלה גברה. חיוך קל עלה על פניי.
אבל זה היה מוקדם מידי.
נתקעתי באבן קטנה ברגלי הימנית ונפלתי על האדמה. צרחתי בכאב. הרגשתי את רגלי נתלשת ממקומה.
"קטלין! את בסדר?" הוא קרא בדאגה. והתקרב לרגלי. הוא הניח את ידו עליה בעדינות. פלטתי זעקת כאב.
"היא שבורה." הוא קבע. "את לא יכולה ללכת. אני אעזור לך." אופק הושיט יד לעברי. ידו החמימה העבירו בגופי הרגשה טובה ונעימה. לפתע הרגשתי את גופי עוזב את השלג הקר והלבן. ההרגשה החמימה רק גברה. לחיי התחילו לקבל גוון אדום מעט כשאופק הרים אותי בעדינות וסחב אותי על ידיו עד המערה.
המערה האפלולית מלאת השלג לא הייתה יותר טובה משאר האזור, אך לפחות כאן יכולנו להסתתר ולכאן הסערה לא מגיעה.
הוא הניח אותי בזהירות על השלג הרך שבמערה. ניסיתי להביט בפניו אך כל פעם כשמבטינו נפגשו השפלתי את פניי.
הוא הציל אותי.
אופק הדליק מדורה קטנה שהאירה קלות את המקום. קירבתי את ידי אל האש בעוד ידי השנייה אחזה ברגלי בלי הפסקה. הבטתי באופק. שריטות קטנות וחדשות הופיעו על ידיו אך הוא היה בסדר גמור. הוא קירב את שתי ידיו אל האש כדי לתפוס קצת מהחום.
שנינו היינו שלמים, בערך. חיוך קטן עלה על פניי כשבהיתי בו.
"ת-ת-ת-תודה." מלמלתי לאחר כמה דקות שתיקה. הוא הביט בי וחייך.
"הרגל שלך!" הוא נזכר. והתקרב אליי. הרגל התנפחה מעט וקיבלה גוון אדמדם מעט. הוא העביר את שתי אצבעותיו על הרגל בעדינות לאורך העצם. זעקתי בכאב.
"א-א-אני מצטער…" הוא מלמל. "חכי כאן." הוא קם ממקומו והלך לצידה של המערה.
כשחזר היו בידו 2 ענפים קטנים וארוכים ועלה ארוך במיוחד.
הוא הניח את שתי הענפים בשתי צידי רגלי ובעזרת העלה קשר אותם יחדיו. בזמן שקשר את המקלות הרגשתי איך חלק מהכאב עוזב את גופי.
בהיתי בו קושר את הענפים כשחיוך קל על פניי.
"זהו." הוא אמר ועזב את העלה. "איך את מרגישה עכשיו?" הוא שאל.
"הרבה יותר טוב. תודות לך." הבטתי בו בביישנות. התקרבתי את גופו וחיבקתי אותו בעדינות. הרגשתי את זרועותיו עוטפות את גופי בחיבוק בחזרה.
"אני שמח שאת בסדר."
התנתקנו אחד מהשנייה והבטנו זה בזה. יכולתי להרגיש את נשמותיו האטיות והחמות. חיוך קל חזר אל פניי.
הוא התקרב אליי יותר ויותר בזמן שהביט בעיניי. המשכתי להתקרב אליו באטיות מול האש הקלה.
"אני שמחה שאתה בסדר…" לחשתי.
התנשקנו.