מלאך המוות

"אז איך קוראים לך, ילד?" הוא שאל.
"אנג'ל," חייכתי. "ואני לא ילד."
"ומה השם האמיתי שלך, אדון אנג'ל?" הוא נישען לאחור בכיסא עליו ישב.
"אתה לא חושב שאתה שואל יותר מידי שאלות, אדון סטיבנס?" חייכתי שוב.
אני ראיתי אותו, ראיתי אותו מצויין, אך הוא לא ראה אותי. נהלי בטיחות של העבודה. אסור שהלקוח ידע עליך שום דבר, אחרת הוא עלול לסכן אותך.

כשנזכרתי בשיחה ההיא, הבנתי מה הוא עשה. נזפתי על עצמי שלא הבנתי זאת קודם. הוא חקר אותי. הוא אומנם לא ראה את פניי, אבל הוא שמע את קולי וחקר אותו. הוא ניתח אותי, ועכשיו זה רק עיניין של זמן.
אני ישבתי בתנוחת כריעה על גג ביניין נמוך בעל 4 קומות. כיוונתי אל הקומה השניה של הבניין ממול. אני אהבתי את הרמינגטון שלי. מודל 700, דגם M-25. זה כניראה רובה הצלפים הטוב ביותר שיצא לי לירות בו. הוא מושלם בשבילי. אורך קנה של 66 סנטימטרים, מחסנית פנימית, קליבר נוח, יורה בודדים. טווח אפקטיבי נוח במיוחד, בהתחשב בעובדה שבימינו אנשים כל כך מטומטמים שעד שהם מבינים מה קרה אני כבר מספיק להסתלק, ובנוסף גם הטווח ביני לבינם גדול דיו כדי שאספיק להתרחק, מבלי שרמת הדיוק תרד. הכוונת הטלסקופית שלי עשתה בשבילי את רוב העבודה, למען האמת, והדיוק נע בין שליש לחצי דקת קשת. הרמינגטון שלי היה מושלם עבורי.
סידרתי כמה דברים אחרונים ברובה, אספתי את שיערי, וכיוונתי מטה אל הביניין. חיכיתי שמר סטיבנס, שהתגלה כבלש חשאי של המשטרה, יגיעה. הוא עבד על כמה מהיצירות היפות שלי, למען האמת. כמעט שהיה לי חבל להיפטר ממנו, אבל אני פשוט אוהב את החופש יותר מידי.

"לפחות בן כמה אתה, אתה תגיד לי?" מר סטיבנס שאל אותי כשניהלנו דיון לסגירת העסקה.
"אני לא לוקח סיכונים, מר סטיבנס." השבתי לו.
הוא כניראה הבין שאני אכן מי שהוא מחפש כבר אז, והייתה לו את היכולת לעצור אותי ולהביא לחקירה, אבל הוא לא עשה את זה. כניראה בגלל חוסר הוכחות חומריות.

כיוונתי היישר אל חלון המשרד של מר סטיבנס. החלון היה גדול דיו כדי שאראה כמעט את כל משרדו. לפתע דלת משרדו נפתחה והוא נכנס פנימה יחד עם המזכירה שלו, ככל הנראה. עלתה בדעתי השאלה, האם שאר חברי המחלק שלו באמת לא יודעים על הרומן שלהם, או שמעמידים פנים? הדבר היה שקוף כל כך, בעיקר בדרך בה היה תופח על כתפה ומחייך אליה.

"אני יכול להיות בטוח שתפטר ממנו?" הוא שאל אותי.
"במאתיים אחוזים," השבתי.
"איך?" הוא שאל.
"אני אף פעם לא מפספס."

הבטתי בו ובמזכירתו מנהלים שיחה דרך הכוונת הטלסקופית. חיכיתי לרגע נכון. אני לא אוכל ללחוץ על ההדק בעוד המזכירה שם, מפני שהדבר הראשון שהיא תעשה זה לאחר שתצעק בבהלה יהיה להסתכל מהיכן הגיע הכדור, מה שיביא לכך שתיראה אותי. היה נידמה כי השיחה שלהם נמשכת נצח שלם, כשהדבר היחיד שאני רוצה שיקרה זה שהיא תעזוב את בחדר.

"אם כך, אני בטוח שאני אזדקק לשירותך." הוא אמר.
"קח בחשבון שהמחירים שלי גבוהים."

המזכירה יצאה ממשרדו. מלמלתי שורת קללות על המזכירה האיטית הזו, משלקח לה נצח שלם להגיע לדלת ולפתוח אותה. היא נעצרה מול הדלת הפתוחה, הסתובבה על מר סטיבנס, אמרה לו דבר מה, ורק לאחר מכן יצאה. ספרתי עד חמש בליבי, בעודי מביט במר סטיבנס מתיישב מול שולחנו. סחטתי את ההדק באיטיות, בעודי מקפיד על עצירת הנשימה, בכדי למנוע תנועות של הקנה.
צליל הירי נשמע, הזכוכית של החלון התנפצה ונוצר בה חור קטן ועגול, מר סטיבנס צנח לרצפה מדמם וחסר חיים. ללא ספק זאת אחת מיצירות האומנות שלי. כדור בראש, בדיוק בין העיניים.

"אתה לא דואג?" הוא שאל.
"ממה? אף אחד לא משחק איתי משחקים."

מיהרתי לפרק את הרובה שלי, להחזירו לארגז הגיטרה, ולהסתלק. איש לא יחשוד באדם עם גיטרה. תפסתי מונית לתחנת הרכבת, ומשם המשכתי ברגל לביתי.
"אף אחד לא משחק איתי משחקים."