המלחמה האחרונה- פרק 10

"אדי, קום!" טילטל כריסטופר את חברו. אדי פקח עינים בנימנום והביט סביבו כמנותק מהעולם. אלקסיס הרימה את ראשה מהמפות וניענעה בראשה בעצב. "אין לי מושג איפה אנחנו" הכריזה וסגרה את המפה בתסכול.
כריסטופר השעין את ראשו על כפות ידיו "יופי, פשוט מעולה. מה עושים עכשיו?". "ממשיכים ללכת לפי התחושה?" שאל בזהירות אדי, שכבר התעורר לחלוטין. "לעזאזל עם התחושה, לא עזרה לנו בכלום" התרעם כריסטופר. אלקסיס הניחה יד על כתפו של כריסטופר בכדי לעצור את זעמו ועוררה את אדי, שהביט בידה בכעס. "מה?!" שאלה אלקסיס כשהבחינה בפניו האדומות מקנאה של אדי, "עכשיו זה כבר לא בסדר שאני אתקרב לבנים אחרים?".
"זה לא נקרא להתקרב!".
"בטח שזה כן!".
"לא עשיתי כלום! הנחתי עליו יד! אפשר לחשוב מה היה שם…"
"את כמעט נישקת אותו! מה שהיה ביננו כבר לא חשוב לך?"
"מה אתה מבין בזה?".
"מה את חושבת שאני מבין בזה?".
"כלום!".
"אני לא מאמין עליך! איך את מעזה בכלל".
"תתפלא יא מפ…".
"טוב די!" צעק כריסטופר בכל כוחו, אדי ואלקסיס הרימו אליו את מבטו והוא התיישב בחזרה, כמעט מבלי לשים לב שנעמד.
"אנחנו לא מקדמים את עצמנו עם כל הריבים האלה, בואו ננצל את כל האנרגיות למפה ולא לצעקות אחד על השני כמו חבורת מטומטמים". אדי ואלקסיס הסכימו בשתיקה וכריסטופר פרס את המפה על ברכיהם. אדי הצביע על אחד הכבישים. "אנחנו כאן, בערך, השאלה היא לאן אנחנו רוצים להגיע. אם נצליח להשיג טרמפ עכשיו, הכי רחוק שיוכלו להקפיץ אותנו בלי להטריד אותנו בשאלות על ההורים שלנו זה לאוהיו. אם נהיה נחמדים ממש אפשר אפילו להגיע לאינדיאנה. זה הכיוון?". אלקסיס משכה בכתפיה והפנתה את המבט לכריסטופר. בדיוק באותו הרגע גם מבטו של אדי הופנה אליו.
כריסטופר הרגיש משהו. משהו עמוק ולא ברור. המשהו הזה שימח אותו וגרם לו להתגאות. כריסטופר לא ידע במה מדובר וסילק את המחשבות מראשו. הם סומכים עליי, אסור לי לאכזב אותם. "אולי, מה כבר נפסיד מהניסיון?" הוא שלח אליהם חיוך ומשך בכתף אחת.
הם הגיעו לפיטסבורג והודו לנהגת החביבה שהורידה אותם בדיוק ברחוב שביקשו ממנה, בטענה ש'הנה, כאן ההורים שלנו גרים! תודה על ההסעה והכל!'. ברגע שהמכונית נעלמה בהמשך הרחוב הם הפסיקו לשחק את הילדים ששמחים לפגוש את ההורים שלהם והתחילו לשחק את הילדים שזקוקים לארוחה חמה ולמקלחת. זה עבד להם לא רע, ונהג מרצדס עצר להם באמצע הרחוב ולקח אותם תחת חסותו.
"אז מה, איפה אמא ואבא?" שאל הנהג והביט בהם דרך המראה הקדמית. "הם בחו"ל, אבל הם השאירו לנו מספיק כסף לאוכל לחודש, ועברו כבר חודשיים. אבל אנחנו בטוחים שהם יחזרו, בדרך כלל לוקח להם יותר זמן לחזור ממה שהם מתכננים" ענה כריסטופר בקלילות את התשובה ששינן מראש. הנהג הנהן והחזיר את המבט לכביש. "הבנתי, אתם צריכים גם כסף או רק אוכל?". "רק אוכל, תודה, עם הכסף אנחנו כבר נסתדר" ענה אדי. "אז, לאן אתה לוקח אותנו?" שאלה אלקסיס בנינוחות רגילה של בת אפרודיטה. הנהג הרים את מבטו למראה בשנית וחייך "לאן אתם חושבים שאני לוקח אתכם? לאכול! יש פה בהמשך הרחוב מסעדה נורא נחמדה שאני בטוח שתאהבו.
בסוף הארוחה, כשכריסטופר ואדי חיסלו את שני מגשי הפיצה ואלקסיס ציחצחה את צלחת הפסטה שלה, הנהג קם להזמין חשבון. "אז כמה זה בעצם עולה לנו? שני מגשי פיצה, קערת פסטה ושלוש קולות". הוא העיף מבט בתפריט המסעדה והוציא את הכסף מהתיק. כריסטופר, אדי ואלקסיס התאמצו לקרוא את התפריט אבל האותיות המשיכו להתערבב ולהתערבל בראשם והם התיאשו, מחכים למחיר שינקוב הנהג. "אני חושב שזה יוצא שמונים דרכמות, מה אתם אומרים?".
אדי קם בקפיצה והתרחק מהנהג כשהוא מושג אחריו את חבריו. "סליחה? מה אמרת?". הנהג קם מכסאו בעצלתיים ושאל בנחת "דרכמות, אתה יודע, חשבתי שככה קוראים לכסף של החצויים לא?". כריסטופר הביט בחבריו, אלקסיס איבדה את קצה הלסת התחתונה שלה אי שם אצל האדס ואדי פער את עיניו לגודל מפלצתי שהיה מבייש קיקלופ בוגר. הוא הבין שמהם לא תבוא הישועה.
כריסטופר לחץ על הזיכרון המועט שלו להתעצם ואימץ את מוחו להיזכר. הוא ידע שפעם היתה לו ספריה של כל מיני מיתולוגיות. הוא זוכר את הנהג הזה מאיזשהו ספר. הוא לא ידע אם הוא היה מהטובים או מהרעים ואילו כוחות מוזרים כאלה ואחרים היו לו. אבל אם רק יצליח להיזכר…
הזיכרון נדלק אצלו כמו יריית תותח. זהו זה!