סיפור אהבה בסיפור אימה פרק -6-

טוב.. אם לא פספסתי את העלאות של אותו היום.. אש אתן אמורות לקבל את הפרק היום (מוצא"ש) אבל אם פספסתי.. אז ראשון..
מה לעשות תהנו!!!
ודרך אגב.. ישר אחרי צאת השבת רצתי למחשב, פתחתי אותו והעאלתי את הפרק, אז תעריכו!!!!!

פרק -6-

קייט התעוררה לקולות מהוסים ליד מיטתה. היא פקחה את עיניה וראתה שהיא נמצאת במרפאה. מזווית עינה היא ראתה את פרופסור מקגונגל ומאדאם פומפרי משוחחות ביניהם בשקט.
היא הסתכלה על החדר והרגישה לפתע כאב חד בצווארה. היא ניסתה לגעת בו, אך הרגישה כאילו היד שלה כבדה כל-כך, כאילו עשויה מסלע, ולא הצליחה להזיז אותה.
היא הטתה אוזן בסקרנות כששמעה את מאדאם פומפרי אומרת בדאגה, "את בטוחה שעשית בחוכמה כש-?"
"כן," שמעה קייט את פרופסור מקגונגל חותכת אותו. "חשבתי על זה הרבה, ואפילו התייעצתי עם פרופסור דמבלדור, והוא אמר שזה כדאי."
קייט ראתה את מאדאם פומפרי מהנהנת בראשה ואז שואלת, "ומה אם זה יקרה שוב? מזל שפרופסור אוגוסטוס מצא אותה. מה בדיוק קרה לה?"
"היא הותקפה על ידו. ולא, זה לא יקרה שוב. אני מתכוונת לדבר על נושא הכניסה ליער האסור; נצטרך להזהיר את התלמידים."
קייט ראתה את מדאם פומפרי מהנהנת בראשה ואת מקגונגל מסתובבת לצאת מהחדר, שלפתע שמעה קייט את מדאם פומפרי אומרת, "מינרווה?"
היא ראתה את פרופסור מקגונגל נעצרת ואז נפנית להביט במדאם פומפרי.
"את חושבת שהיא תכעס?"
קייט ראתה את פניה של פרופסור מקגונגל מחווירים מעט, ואז שמעה אומרת בקול מעט חלוש שמעולם לא חשבה שהפרופסור מסוגלת להפיק, "אני בספק. וגם אם כן, היא לא יכולה לעשות כלום. היא ידעה מה יקרה, אבל היא הסכימה לבסוף. אני חושבת שעשינו בשכל שקיבלנו אותו. אם לא- אין לדעת למה הוא היה צומח." ובמילים אלו היא יצאה מהחדר.
קייט ראתה את מדאם פומפרי מתקרבת לעבר מיטתה. קייט סגרה את עיניה ואז פקחה אותם מחדש כאילו כרגע התעוררה.
היא ראתה את מאדם פומפרי מסתכלת עליה בחיוך קטן ואז אומרת, "אז התעוררת?"
"מה קרה?" שאלה קייט, אך לא ניסתה לקום מהמיטה.
"איבדת את ההכרה ביער האסור, ופרופסור אוגוסטוס לקח אותך חזרה לבית הספר," הסבירה מאדם פומפרי, מסדרת כמה שיקויים ביחד.
"אבל איך… איך איבדתי את ההכרה?" שאלה קייט. היא זכרה שראתה את הזר המבעית, היא זכרה שכשנגע בחזה היא הרגישה צריבה כפי שמעולם היא לא הרגישה, כאילו הוא מנסה לעקור את נשמתה וליבה החוצה.
היא הסתכלה על מאדם פומפרי שלא ענתה. היא פצתה את פיה לומר משהו ואז מאדם פומפרי אמרה, "ישנה חיה מסוכנת מאד שמתגוררת ביער האסור, ואת נפצעת ממנה."
קייט פתחה את פיה לנסות ולומר עוד משהו, אבל המאדם לא אפשרה לה, ודחפה לפיה כוס משקה בצבע שחור בטעם מר. קייט לא הייתה יכולה לומר כלום. לאחר שלגמה את המשקה הדוחה היא החלה להרגיש יותר כבדה.
"את תרגישי יותר טוב עד מחר," אמרה מדאם פומפרי בחיוך קטן. "וקייט?" שמעה את מאדם פומפרי מוסיפה רגע לפני ששקעה בשינה עמוקה, "אסור לך להיכנס יותר ליער האסור." והיא נרדמה.

למחרת בבוקר קייט שוחררה מהמרפאה עם אישור ותרופה מרה שאותה הייתה צריכה לשתות כל ארוחה במשך חמישה ימים.
היא זכרה את מבטה של מאדם פומפרי שהסתכלה עליה בחשדנות כשיצאה בלוויית חברותיה לעבר האולם הגדול. היא הייתה כל כך מאושרת לחזור לחיק חברותיה, אבל נאנקה כששמעה שהיא הפסידה שלושה ימי לימוד.
"קייט, את בסדר?" שמעה לפתע את מארי קוראת לה.
היא הסתכלה על מארי שהביטה בה בדאגה קלה ואז חייכה ואמרה, "אני בסדר גמור, את לא צריכה להילחץ. בסך הכל איבדתי את ההכרה."
היא ראתה את ג'סיקה ו-ונסה מבליעות חיוך ואת מארי מביטה בה בזעף.
"אני מצטערת," אמרה קייט ורכנה לחבק את מארי הזעופה.
"ומה איתי? אני עז? מה, אני לא דאגתי לך כשהיית חצי מתה?" שמעה קייט את ג'סיקה מוחה.
היא הסתכלה בחיוך על ונסה וג'סיקה שהסתכלו עליה בזעף מעושה ואז אמרה בצחוק, "חיבוק קבוצתי!" והארבעה התחבקו.
לאחר שהתנתקו מחיבוקם קייט התיישבה חזרה ליד השולחן וחזרה לאכול את ארוחת הבוקר שלה. כשהרימה את מבטה מצלחתה, ראתה את ריצ'ארד מסתכל על צלחתו, אך לא נוגע בה. הוא נראה מעט מתוסכל.
"מה הסיפור של ריצ'ארד?" שאלה קייט את ונסה.
ונסה הסתכלה על ריצ'ארד ואז הסתכלה על קייט. היא משכה בכתפייה ואז אמרה, "אין לי מושג, אולי הוא סתם בדיכי."
קייט חזרה להסתכל על ריצ'ארד, שלפתע הרים את מבטו ונעץ בה את עיניו הקרות. היא חייכה אליו חיוך קטן, אך הוא השפיל חזרה את מבטו וחזר להסתכל על צלחתו המלאה.
קייט פצתה את פיה לומר משהו למארי אך לא הספיקה, כי באותו רגע היא שמעה את ג'סיקה צועקת, "מכתבים!"
קייט הרימה את מבטה מהצלחת וראתה מעליה אלפי ינשופים נוחתים עם מכתבים ליד כל אדם. קייט ראתה את הינשוף שלה, מיינור, צונח לידה עם שלושה מכתבים.
היא חייכה, ליטפה את ראשה ונתנה לו מעט לחם. הוא כרסם אותו בתאבון. אחרי שנשך את אצבעה של קייט בחיבה הוא התעופף ויצא ביחד עם שאר הינשופים.
קייט הסתכלה על המכתבים וחייכה לעצמה כשראתה מכתב מחברתה, מנדי.
היא פתחה את מכתבה של מנדי והתכוונה לקרוא אותו שלפתע היא שמעה צרחה ברחבי האולם. היא הסתכלה כדי לראות את מקור הרעש וראתה את ריצ'ארד נועץ מבט במכתב האדום.
"זה צרחן," שמעה קייט את ונסה לוחשת לג'סיקה.
קייט הסתכלה על ריצ'ארד שנעץ מבט קפוא בצרחן, ואכן, רגע לאחר מכן קייט שמעה את המכתב מתחיל לצרוח בקולי קולות. "מה אתה חושב שאתה עושה? אתה השתגעת? אתה יודע לכמה צרות אתה הכנסת את עצמך?" קייט שמעה קול שנשמע כקול של ילדה בת שתיים עשרה; צעקותיה נשמעו חזקות פי מליון, וגרמו לצלחות ולכפיות לשקשק על השולחן, ואז חזרו כהדים מחרישי אוזניים מקירות האבן.
"עוד פעם אחת שאתה מעיז לעשות דבר כזה, התוצאות תהיינה חמורות! איך אתה מעז בכלל? אתה רוצה לחשוף את הכל בגלל חולשה קטנה שאתה לא יכול לשלוט בה?! זאת פעם אחרונה שאני מגלה דבר כזה, ברור?"
דממה השתררה באולם. המעטפה האדומה נשמטה מידו של ריצ'ארד, עלתה בלהבות והסתלסלה לאפר.
קייט הסתכלה בהלם על ריצ'ארד שעדיין נעץ מבט קפוא באפר שנפל על השולחן. היא שמעה כמה אנשים מצחקקים, ואז, בהדרגה, החלו להישמע שוב פטפוטים סביב השולחן.
קייט הסתכלה על חברותיה שחזרו לפטפט ואז התרוממה ממקומה והלכה להתיישב אל מול ריצ'ארד, שעדיין נעץ את מבטו באפר.
"ריצ'ארד?" שאלה קייט בהיסוס.
רי'צארד לא הרים את מבטו, והיא הרימה את ידה לגעת בידו, אבל הוא משך אותה אחורה ואז הסתכל בה. היא ראתה אותו מסתכל עליה בזעם ואומר, "תפסיקי, את לא מבינה מה את עושה?" הוא קם מהשולחן ויצא מהאולם.
קייט ישבה המומה. היא ראתה שמספר אנשים נועצים בה מבטים, והרגישה את הסומק מציף את לחייה. אז ראתה מכתב פתוח על השולחן ליד האפר שבו קודם לכן היה הצרחן. היא הרימה את המכתב, נעמדה ויצאה החוצה מהאולם לכיוון החדר של ריצ'ארד. היא לא ידעה שהוא שם, אבל תחושת בטן אמרה לה שהיא בדרך הנכונה.
היא נכנסה לתוך מועדון גריפינדור ועלתה במהירות לעבר מגורי הבנים. היא צעדה במהירות לעבר חדרו של ריצ'ארד ואז נעצרה כשהגיעה לפתח הדלת. היא דפקה קלות, אך שום רעש לא נשמע. היא פתחה את הדלת ונכנסה. החדר היה מסודר; המיטה מוצעת, הבגדים מקופלים ומסודרים בארון. 'כאילו אף אחד לא ממש גר כאן,' חשבה לעצמה בתמיהה.
היא התקרבה לעבר השולחן הקטן שהיה בפינה. היא הניחה את המכתב והסתובבה לצאת כשלפתע צווחה בבהלה; ריצ'ארד הסתכל עליה ואז שאל בקול קר, "מה את עושה כאן?"
קייט הסתכלה עליו ואמרה, "השארת את המכתב על השולחן וחשבתי להביא לך אותו."
הוא הנהן ואז אמר, "אז הבאת. את יכולה ללכת עכשיו."
קייט הסתכלה עליו. הוא עדיין הביט בה, והיא יכלה להרגיש שמשהו לא בסדר. "ריצ'ארד, אתה בסדר?" שאלה ועשתה כמה צעדים לעברו.
"מספיק," אמר ריצ'ארד בקול קר. "תפסיקי עם זה. תפסיקי לדחוף את האף שלך למקומות שאת לא רצויה בהם. פשוט תפסיקי!"
קייט ההמומה הסתכלה עליו, והרגישה כיצד הזעם מציף את וורידיה. בעיניים רושפות ובגרון שנוק היא אמרה בקול כועס, "זה מה שאתה חושב? אתה יודע מה, ריצ'ארד, נמאס לי גם. חשבתי שאולי, אולי קצת אתה מתחיל להשתנות, אבל אולי טעיתי. אתה עדיין בן אדם מרושע. אני שונאת אותך!" ובמילים אלו יצאה מהחדר, טורקת את הדלת אחריה.
היא צעדה בזעם לחדרה, ממלמלת לעצמה בכעס. ברגע שהייתה בחדרה היא פלטה צרחה מתוסכלת. קול צורם נשמע, וחריקה, כאילו משהו נסדק. קייט הרימה מבטה בבהלה ונבעתה לגלות שהחלון לידה נשבר.
קייט הסתכלה בהלם על החלונות השבורים ואז ברחה מהחדר ויצאה לעבר השיעורים הראשונים שהתנהלו באותו יום.

ריצ'ארד הסתכל על הדלת הסגורה ואז צעק בזעם. הוא רצה להרוס משהו, כל דבר. הוא שנא את מה שהרגע עשה לקייט; הוא שנא את עצמו ורצה להשמיד את עצמו, אבל הוא ידע שהוא לא יכול, ולא משנה מה הוא ירצה לעשות, זה לא יעבוד. זה בחיים לא עבד. הוא תמיד יישאר מפלצת מקוללת.
הוא פנה להביט במכתב שאָמָארָה שלחה לו. הוא הרים את המכתב מהשולחן ונפנה לקרוא שוב את המכתב,
"ריצ'ארד.
אני פונה אלייך מכיוון שיש בפי כמה בשורות משמחות, הנבואה התגשמה.
אני רוצה שתהיה בטירה היום, כמה שיותר מוקדם.
אָמָארָה.

ריצ'ארד הניח את המכתב בחזרה על השולחן ואז פנה לאסוף מספר בגדים לתוך מזוודתו. כעבור כמה דקות הוא היה מאורגן ליציאה. הוא הסתכל על השמיים הבהירים ועל השמש החמימה. מספר תלמידים ישבו על הספסלים, משוחחים בעליזות.
הוא רצה להיות כמותם, לשבת איתם ולשכוח מהכל. אבל הוא לא היה יכול; הוא היה חייב לחזור לטירה. הוא ידע שיצליח להתעתק מחומות הוגוורטס, הוא היה היחיד שאי פעם הצליח. הוא נשם עמוק ואז התעתק לעבר הטירה.
כעבור כמה שניות הוא נחת בחדרו שבטירה. הוא התיישב על מיטתו ורגע לאחר מכן שמע קול צעדים נשמע במסדרון. רגע לאחר מכן דלת חדרו נפתחה והוא ראה דמות קטנה מכוסה בגלימה שכיסתה את פנייה.
"שלום, אָמָארָה," אמר ריצ'ארד והשתחווה.
"זה מספיק," שמעה אותה אומרת בקולה הקר. "אני מאוכזבת ממך. אני רוצה שבשעה שבע וחצי בערב תתייצב בחדר השחור." והיא יצאה מהחדר.
דלת החדר נטרקה וריצ'ארד נותר לבדו. הוא פתח את החלון בחדרו ופנה להביט בנוף העגמומי שהיה בחוץ. אָמָארָה לא הייתה יכולה לתת לו בתור ילד קטן להסתכל בחלון, ולכן כישפה אותו שיראה שמיים אפורים וקודרים, מכוסי עננים שהמטירו גשמים. ברקים הבזיקו והכו בקרקע השרופה והשחורה. גם הצמחים שהיו על האדמה היו שחורים ומעוותים; ריצ'ארד הצטמרר כשעיניו נתקלו בגופה מעוותת של צבי שברק פגע בו. הוא נאנח וסגר את הווילון.
הוא הסתובב ופשט את חולצתו. ברגע שפשט את חולצתו ונקש באצבעותיו, הוא ראה את כל השריטות והחריטות שהיו על גבו.
הוא נאנח, החזיר את חולצתו ויצא מחדרו להסתובב בטירה הגדולה. במהלך היום ריצ'ארד ישב באולם הגדול, קורא ספרי לימוד. הוא אהב לקרוא; הוא היה צמא לידע, כל פרט ופרט שלא היה יכול לבדוק בעצמו הוא היה בודק בספרים.
לבסוף השעה המיוחלת הגיעה. הוא הניח את הספר על השידה וצעד לעבר החדר השחור.
אָמָארָה הייתה שם, מסדרת את החפצים לקראת הטיהור. היא עדיין הייתה עם הגלימה כך שלא ראה את פניה, אבל לא היה לו כל צורך לראות אותן; ברגע שראה את פניה בפעם הראשונה הוא ידע שלעולם לא ישכח אותם.
"הורד את החולצה," פקדה אָמָארָה בלי להרים את ראשה מהחפץ השחור שבו התעסקה.
ריצ'ארד פשט את חולצתו ונעמד מול הקיר. מספר שרשראות ברזל היו עליו.
אָמָארָה הסתובבה לעברו והידקה את שרשראות הברזל על ידיו ורגליו. כשהייתה בטוחה שהוא קשור היטב, לקחה את השוט מהשולחן. היא הפעילה את המכשיר וריצ'ארד ראה את הלהבות שבצבצו על השוט מברזל.
"אז מה, ריצ'ארד, היית ילד רע, נכון?" שאלה וריצ'ארד ראה את החיוך המרושע שבצבץ מזווית פיה.
אָמָארָה הרימה את השוט והחלה להצליף.

"יפה מאד, ריצ'ארד," אָמָארָה אמרה וסגרה את המכשיר.
גופו של ריצ'ארד היו מלאות בשריטות וחבלות, הוא הזיע אך לא ענה לה. הוא היה חבול ושותת דם; שלוש שעות של הצלפות לא באו בחינם והוא ידע את זה. הוא ידע שהיה אסור לו להתקרב לקייט. כאילו אָמָארָה קראה את מחשבותיו היא אמרה, "בפעם הבאה אתה תהיה ילד טוב, נכון?"
ריצ'ארד הנהן בראשו ואָמָארָה שחררה אותו מהשרשראות שכבלו אותו.
"עכשיו אתה מוכן לקבל את הנבואה. לך תתקלח ובוא לחדרי."
ריצ'ארד לבש בחזרה את חולצתו ויצא לעבר האמבטיה בחדרו. הוא פשט את בגדיו ונכנס לתוכה. הוא פתח את ברז המים הקפואים והתקלח בזריזות; כעבור רבע שעה הוא היה מוכן ומאורגן. הוא צעד בזריזות לעבר חדרה של אָמָארָה. הוא נכנס פנימה והתיישב מולה. החדר היה מלא בנרות ריחניים ואָמָארָה ישבה על הרצפה, הגלימה עדיין מכסה את כל כולה.
ריצ'ארד התיישב מולה וחיכה בשתיקה. לבסוף אָמָארָה פתחה את פיה לדבר, אך כשדיברה קולה היה נשמע שונה, עבה יותר. "בשעת חצות, היא תקום חזרה ותפר את הדממה ששררה זה מאות שנים. היא תציל אותו מכבלי העבדות שרדפו אותו זה עידן ועידנים, והמרשעת שרצתה במותו תמות במוות נורא ומלא ייסורים. אך אם היא לא תצליח במשימת ההצלה, המרשעת תנצח, ותהו ובוהו ישררו לעולמי עד."
ריצ'ארד הסתכל בהלם על אָמָארָה שהתעוררה לאט לאט מהנבואה ואז שאל בשקט, "אָמָארָה, מה זה אומר?"
אָמָארָה הרימה את מבטה מהרצפה ואז אמרה בקול קפוא, "רק הזמן יוכל לומר."