האקדמיה ליצורים – פרק 3

אני וג'ייסון התהלכנו במסדרון, בדרך אל השיעור הראשון שלי, ושתקנו. "חשבתי שאתה מבריז מהשיעורים." אמרתי.
"לא," ענה בפשטות, "אסור לי. מי שמבריז – מסלקים אותו, והמקום היחיד שאני אגיע אליו אם יסלקו אותי זה הרחוב."
"אוקיי, אז נתקעתי עם החנון הכי גדול בבית הספר? המזל שלי רק יורד." ציינתי בסרקסטיות.
"את לא הולכת לשאול 'למה שתהיה ברחוב?', כאילו – כולם שואלים את זה. אני נראה כמו הסנוב הכי גדול שהכסף נשפך לו מהאוזניים." גיחך והתעלם לגמרי ממה שאמרתי.
"לא." אמרתי, והצלחתי להשתיק אותו ולגרום לו לשקוע בהרהורים. "תראה, אני לא מכירה אותך. אני לא יודעת איפה גדלת איפה הסתובבת, ומי החברים שלך. וזה בטח לא ענייני, ולא עניינו של אף אחד אחר," עצרתי לנשום, "אז לא. אני לא אשאל 'למה שתהיה ברחוב'?"
"וואו." אמר בבלבול.
"אני יודעת." אמרתי. "מה עובר עליי?" מצמצתי ובחנתי את עצמי. לגמרי.
"לא זה – זה פשוט שאנשים תמיד כל כך חטטניים, כאילו אין להם עניינים משלהם." ענה.
"אתה גורם לי להשמע חכמה. זה מוזר." תקפתי.
"את לא חושבת שאת -" "היי!" נקטע באמצע, על ידי בלונדינית, גבוה, ומושלמת, שפנתה אליי.
"הממ – היי. מי את?" שאלתי, מנסה להשמע פחות מטומטמת ממה שאני.
"את בטח הילדה החדשה, נכון? אני קיילי." חייכה אלי חיוך גדול ומזויף, ולחצה את ידי.
"אה.. כן." עניתי, "קוראים לי רייצ'ל -" לא הספקתי לסיים את המשפט, וג'ייסון קטע אותי.
"אני צריך לקחת אותה לשיעור, קיילי. נתראה." גרר אותי משם אל עבר חדר שהיה תלוי על דלתו שלט ש – טוב, אני לא אקרא מה כתוב. אני פשוט אגיד שכשידידי היקר כאן בחן אותי וגיחך, השתדלתי לא להקיא.
"זאת בדיחה." צחק.
"כן, חה. מצחיק." צחקתי צחוק מאולץ קטן ולקחתי נשימה עמוקה, "היא נראית נחמדה."
העדפתי להעביר את הנושא המרכזי מאלי אל הבלונדה. "היא השטן." ענה.

בעודי ממהרת בין מאות התלמידים שעברו במסדרון בחזרה אל החדר שלי ושל מיילי, נתקלתי בתלמיד. "סליחה," מלמלתי ושפשפתי את הראש שלי, מרימה את מבטי אליו, לפני שאני ממשיכה למהר אל החדר.
"זה בסדר," חייך אלי מייקל. "ממהרת לאנשהו?" שאל והתחיל לצעוד לידי.
"לא. סתם הולכת אל החדר. לך אין איפשהו להיות?" שאלתי אותו וסידרתי קבוצת שיער קטנה וסוררת אל מאחורי אוזני הימנית, מתעלמת מהמבטים שנעץ בי.
"לא. אני סתם מסתובב ועוזר לאנשים אקראיים, את יודעת, כי אני חתיכת איש טוב שאין לו חיים." צחק ודחף את כתפי קלות.
"אני צריכה לדאוג?" חייכתי.
"לא, בעיקרון לא." ענה ועצר לרגע, "ג'ייסון מחבב אותך." אמר.
"הוא נחמד." עניתי בקצר, "למה אתה אומר את זה?" שאלתי, מצפה שיענה לי, אבל הוא המשיך ללכת ולא חיכה לי. ובדיוק אז, ג'ייסון התייצב לידי. ממש. ברגע. ההוא.
"מה?" שאלתי, לא מחכה לתשובה. "ואת כועסת כי..?" ענה על השאלה שלי בשאלה.
"יש לי את הסיבות שלי. אל תדאג, דביל." גיחכתי והתקדמתי, הוא לא בא אחרי.

עמדתי בכניסה אל החצר הקדמית של האקדמיה, שמשקיפה אל הדלתות הגדולות והחומה שהקיפה אותה, כשכאב חד חתך את הראש שלי. תמונות מבולבלות הציפו את הראש שלי
–
שיילין הלכה בצעדים קטנים ומהירים ליד סמטה שנמצאת שני רחובות מהבית שלנו. היא תפסה את הספר שהחזיקה בידה קרוב אל חזה, בתנוחה מפוחדת כזאת, וההבעה על פניה לא שיפרה את הרגשתי.
שלושה נערים בני 15 שזיהיתי מהתיכון הקודם שלי. הם הלכו אחריה בצעדים מחושבים, ומדי כמה שניות היא הביטה אליהם אחורה. העיניים שלי נפערו כשהבנתי מה קורה, ושיילין התחילה לרוץ מהביריונים שאיימו עליה.
היא הגיעה אל סוף הסמטה – שהייתה קיצור דרך – ועצרה להתנשף. שלושת הנערים הצליחו לצמצם פערים והגיעו אליה, סוגרים אותה אל הקיר.
–
מצמצתי פעמיים בזעזוע, כשהבנתי שזה אמיתי וזה קורה, והחוויה הזאת הייתה סוג של חזיון.
מצאתי שהראש שלי כואב מאוד עדיין, אבל לא נתתי לזה להפריע לי.
הסתובבתי אל הכניסה לבניין, ומצאתי כמה תלמידים בוהים בי. רצתי לקרוא לעזרה.

כשהגענו אני וג'ייסון אל הסמטה, שלושת הנערים עדיין עמדו שם, צוחקים.
שיילין, בוכה, ישבה צמוד אל הקיר על הרצפה.
"אלוהים אדירים." אמרתי, והנערים הסתובבו אלי. שיילין הייתה יותר מדי עסוקה בבכי שלה ולא שמה לב אלי. התקרבתי אליהם. "עוד קרבן?" אמר אחד מהם לשניים האחרים.
ג'ייסון עמד מאחורי בצללים, ולא ראו אותו.
לפני ששמתי לב, ידו של אחד מהם אחזה בשלי בכאב.
חילצתי את היד שלי והשתמשתי בה כדי להכניס לו אגרוף לפנים. הוא נראה דיי כועס.
התכופפתי אל שיילין וחיבקתי אותה. היא הופתעה לראות אותי, אבל שמחה על כך.
שילבתי את האצבעות שלי בשלה ונישקתי אותה על המצח. "איך – איך ידעת שאני כאן?"
שאלה. "הממ.." לא ידעתי איך להסביר לה את החיזיון המוזר שלי, "תחושת בטן?" היא צחקקה.
הסתובבתי אל הנערים, והם תפסו בי בשתי הידיים. "תעזבו אותי!" צעקתי.
"אוקיי," צחקו, "לא הסכמת להיות הקרבן? התהפכו הניצחונות." אמר אחד ברוב טמטומו.
"זה אפילו לא הביטוי, דפוק אחד!" ניסיתי לדחוף לו מרפק אל הצלעות, ללא הצלחה.
לפתע, הם שיחררו אותי. הסתובבתי וראיתי את ג'ייסון מטיח אותם בקיר.
הם נבהלו, וברחו. "בפעם הבאה," הספיק להגיד להם, "תשננו את הביטוי, אידיוטים."

דפקתי בדלת, שיילין לידי, ג'ייסון מאחורי. "למה את דופקת בדלת?" עיקמה אלי שיילין פרצוף, "זה הבית שלך, את יודעת."
צחקתי, "אוקיי." פתחתי את הדלת וראיתי את ההורים שלי יושבים ליד הטלפון ונראים מודאגים.
הם הסתובבו אלינו ברגע שהנחתי את הרגל הימנית שלי בתוך הבית.
"אלוהים אדירים," קמו לקראתנו. "דאגנו כל כך, שיילין!" הם הרימו את המבט שלהם לאט, והסתכלו עליי.
ואז על ג'ייסון.
ואז עליי.