מה אם..?

ומה אם הוא שם?
ומה אם הוא מחכה?
לא! סתם בוגד..!
אסור לי לחשוב עליו.. אחרי כל מה שעשה..
אבל אולי, עדיין..?
לא! אני צריכה להכניס את זה לראש!
הדמעות שלי לא שוות אותו.. או לפחות כך היא אומרת
אבל מי היא שתגיד לך מה קורה עם הדמעות שלך?
ליבך שבור, והיא אינה רואה זאת!
את צריכה לראות אותו!
אבל.. מה אם..?
אל תגידי מה אם!
בכל דבר יש מה אם..
אם תחשבי כך בחיים לא תוכלי לעשות דבר, וגם אז יהיה מה אם.
מה אם הוא הלך? מה אם הוא מת? מה אם זו מתיחה?
אל תחשבי כך! שוב בתוקפנות..
אני לא אתווכח איתך על זה, שאת תחליטי!
אבל את זו אני. אני זו את!
אבל עכשיו אני צריכה להיות האני של מישהו אחר..
שידרה לי אותה האני. נוטשת אותי בבדידותי.
טוב, אם כך. אני אראה אותו!
דמעתי האחרונה זלגה, וניגבתי אותה כמו בדרך אגב.
אני אראה אותו, ולא אבכה.
זוהי החלטתי.
הלכתי מהר לאותו המקום..
לגינה הקטנה שבקצה הרחוב..
כשהגעתי לשם, הירח כבר זרח במלואו. שמן ועגול, בצבעו הייחודי והכסוף.
דמות יחידה הייתה בגינה. הוא.
"הגעת." אמר בהפתעה
"כן," עניתי
"אני.. צריך לומר לך משהו" אמר בהססנות
"וזה..?" שאלתי
"אני מצטער, לא התכוונתי." אמר אך מיד המשיך ".. אבל יש לי כבר מישהי אחרת. אני מצטער. לא אהבתי אותך מעולם. הייתי איתך כדי להתקרב יותר למעמד הגבוה."
מילותיו פגעו בי כחצים הפוגעים במטרתם. ההבדל היחיד היה שזה הכאיב יותר. כל מה שהוא עשה זה לנצל אותי. לנצל אותי, ולזרוק. באותו רגע התחלתי לשנוא אותו.
"ממ…מה?" הייתי בהלם וקפאתי. מקור דמעותיי נפתח, והטיפות הרטובות זלגו כעת על פני ובגדי כנהרות.
"אא…אתה לא יכול לעשות את זה!" צעקתי לו בתחינה "בבקשה! אני אוהבת אותך" גימגמתי
"אני מצטער. כבר החלטתי." אמר
"אבל הבטחת… לעולם לא נעזוב אחד את השנייה!" כעת העצב התחלף בזעם
"אתה שקרן! אתה שקרן נבזי ומלוכלך! אני לא מאמינה שאהבתי אותך" צעקתי לו בתסכול.
עיניו של הבוגד נפערו וההוא צעד בפחד לאחור. נעלי האדידס השחורות שלו נתקלות בסולם.
"את בסדר..? את מפחידה" גימגם אותו הילד שבגד בי עם חברתי הטובה בפחד.
'רואה?' אמרה האני 'אמרתי לך לא לבוא. אמרתי לך לא לחשוב בדרך של מה אם! אמרתי לך שהוא רק יעשה עוול! תלכי! תעזבי אותו, הוא סתם חמור.'
ובאותו רגע הבנתי שהעצה שנתן האני היא העצה הטובה ביותר שאקבל בחיי.
ומאותו רגע ואילך, לא חשבתי יותר "מה אם..?"
ומאותו רגע ואילך, לא חשבתי לא עליו, ולא על חברתי הטובה ביותר