חיים במקום אחר

יש דקה אחרונה לנשום, דווקא כשכל העולם מסתובב ואתה הכי צריך יותר זמן.

"את רואה את זה, את הנוף הבלתי נגמר הזה?" הוא שאל אותי. הנהנתי לחיוב. זה היה מקסים. כל המפל נגלה לעינינו והיה אפשר לשמוע חזק את קול פכפוך המים.
"אם הייתי אומר לך שעוד לא עברנו חצי המחיים שלנו? שלמרות כל זה, רק אחרי המוות אנחנו נעבור את החיים האמתיים שלנו? היית מאמינה לי?" המשכתי להסתכל לאורך המפל. "אני לא יודעת, לרוב אני לא מאמינה לדברים שאין ביכולתי לראות. אני מניחה שרק אחרי המוות אוכל לשקול שנית את שאלתך." עניתי בכנות. הוא הנהן ומלמל "טוב ויפה" אך המשיך לשתוק. אחרי זמן מה, בדיוק כשעמדתי להסתובב וללכת, הוא דיבר פתאום. "את יודעת, זה לא חייב להיות ככה. אנחנו לא חייבים לחכות חיים שלמים כדי לבדוק את ההשערות שלנו. אנחנו יכולים לבצע אותם כבר עכשיו." הוא הרים את ידיו בזמן שאני כבר הבנתי למה הוא מתכוון. "זה מטורף!" התנשפתי. "למה לך לבזבז חיים שלמים רק כדי לבדוק שאלה מטופשת אחת?!" הוא לא הגיב, אך ראיתי את הנכונות לכך בפניו.
"אנחנו עושים מעשים בלי לחשוב, בלי להתחשב באיך שזה ישפיע על אחרים." ידיו אחזו במעקה הגדר. פניו חייכו אך כבר לא הביטו בי. "אני… הייתי רוצה – רוצה מאוד אפילו- להגיד לך שאני מצטער," הוא אמר בקול חנוק מעט. "אך אני לא יודע עד כמה אני משלים עם זה." עוד לפני שהספקתי לרדת לסוף דבריו הוא שם קץ לחייו. ממש שם, במפל במים החשוך.