באותה שנה…

אותו ערב, ישבתי בביתי וצפיתי באותו סרט.
כמובן, אני אז לא חייתי, אבל זה הזכיר לי המון.
פעם, הייתי צעירה ונמרצת, כעת אני קשישה ומעוייפת.
עברתי רבות בחיי, וסביר להניח שאחווה גם עוד, אך לבנתיים יש שלווה וזה מה שאני רוצה.
לגמתי מספלי כשהתחלתי לספר לאותו ילד מה קרה.
"פעם, כשעוד לא נולדת, לא היו מכונות לכמעט כל דבר, ואתה בעצמך היה מכין שיעורים. לא היו רובוטים אז, וגם לא ידע כה רב. באותו זמן גם זכרו את השואה.. היו מספרים סיפורים. זוועתים. הידעת שאחד מאבות אבותייך היה גם בשואה? ואז, לא כמו עכשיו, בשנת 2074, לפני כ-60 שנה גם עדיין היו מתכות? והאוויר היה נקי בלי חורים באוזון? כלומר, היו כמה אבל לא כמו עכשיו. מותנו מקרב, נכדי. ידעת שגם אז, היו מחשבים? אך לפני זה לא. הוריי חיו תקופה מסויימת בלי מחשב, גם." סיפרתי לו וצחקקתי למראה זכרונותיי של הוריי המתווכחים אתי על המחשב.
"המחשב הורס לך את העיניים!" נהגו לומר, והנה כעת, אחרי 60 שנה, אין וגם לא אחד עם משקפיים, ואצל כולם הראייה מחודדת!
"ידעת שאז גם היו עיוורים? וחירשים? ואפילו אילמים, ובהחלט קירחים!" צחקקתי
הילד הקטן נבהל ואמר:" בלי שיער? מה? את צוחקת, סבתא!"
"לא ולא, קטן. רבים היו." סתרתי אותו וחיוך עלה על פני כשזה נגעל. "אל תיגעל, חמוד. רבים מהם היו מאוד חתיכים!"
"חתיכים, סבתא? באמת? אנחנו בשנת 2074, לא 2014!" אמר אותו הקטן וניענע בראשו הקטן.
"טוב, אני הייתי בשנת 2014, יקירי. באותו זמן הייתה שנת בצורת. לפעמים באו גשמים אך זמן רב לא ירד גשם… אני זוכרת את הגשמים שהיו בפורים. בדיוק אז הייתי חולה. פספסתי את רוב הפעילויות, אבל לא הסכמתי לוותר על יום שישי, בו מתחפשים! בשום אופן לא!" אמרתי וניענתי בראשי. "באותה שנה התחפשתי למלכת הלילה. הייתה לי שמלה שחורה ארוכה, עם כוכבים.. היא הייתה יפה, קלאסית." מימלתי ונזכרתי באותו שבוע. זה היה שבוע נפלא.
"פורים? שמלה ארוכה?" הילד שוב נבהל "מה עם כל החליפות הקצרות? וכל הבנות שמתייפיפות??"
"אז זהו, יקירי, אז זו לא הייתה חגיגה להתייפיפות. זו הייתה חגיגה לכבוד ניצחוננו, בפרס העתיקה. סיפרתי לך כבר על המן הרשע?" שאלתי
"לא, מי זה?" שאל בסקרנות
"טוב, הכל התחיל בפרס העתיקה…" כך התחלתי וסיפרתי לו את כל המגילה.
ובסוף סופה התפלא הילד ואמר:
"אז זו המגילה? איזה סיפור יפה! תוכלי לספר לי אותה גם הפורים הבא?"
"כמובן, מתוק. אספר לך אז הכל, וגם את שמה האמיתי של אסתר המלכה."
"באמת? תודה סבתא!" צהל הילד בשמחה.