לואיס ומזימת האבדון חלק 1
אני לואיס. אני בן 15 ואני גר בניו יורק (לפחות עד שכל הבאלגן התחיל).
יש לי עניים חומות ושיער פרוע שחור. אני אוהב לשחק כדורסל. בבית הספר שלי אני הייתי השחקן הכי טוב בנבחרת ובמשחק אחד אני עשיתי 40 סלים.
אני בדרך כלל אוהב לשחק עם החברים שלי.
יש לי אח תאום ששמו לורנס שנולד חמש דקות אחרי. כלומר אני הילד הבכור במשפחה. יש לו משקפיים עגולות כמו להארי פוטר ושיניים מעוקמות.
יש לו שיער מאוד מסודר וישר והוא תמיד נראה מצוחצח.
הוא לא כל כך מקובל אבל הוא הילד הכי חכם שאני מכיר. הוא כבר מקבל הצעות לקולג והוא ב-6 תוכניות מצוינות! הוא אח טוב.
יש לי גם את האחות הכי מעצבנת בעולם, לוסי. היא בת 13. היא נראית די תמימה: שיער ארוך, ישר ושחור, פנים עם הרבה חצקונים, בקיצור ילדה רגילה אבל היא השטן בכבודה ובעצמה. פעם אחת היא סיפרה לחברים שלי: קייל ורון שאני בקניון ובכלל הייתי בבית. לכן קייל ורון חיכו לי שעתיים בקניון ואז צעקו עלי במקום על אחותי! אתם מבינים?
יש לי את האמא הנחמדה ביותר בעולם: ליאן ואת האבא הכי מגניב בעולם: ניר. שניהם עובדים בחנות למוצרי חשמל. הם תמיד חוזרים הביתה מהעבודה מאוחר אבל הם הכי מגניבים שיש:
הם לקחו אותי לפארקים הכי שווים בעיר, הם נותנים לי לישון עד מאוחר ותמיד כשאני עושה משהו לא בסדר, הם רק מסבירים לי למה לא הייתי בסדר ולא נותנים לי עונש. אני אוהב אותם.
החטיפה:
יום אחד, כשהלכתי עם כל משפחתי הרגשתי שמישהו עוקב אחרינו. קרה לכם פעם? אז אמרתי ללורנס: "אחי, אתה מרגיש מישהו שעוקב אחרינו?" הוא הניד את ראשו לשלילה, מה שגרם לי לחשוד עוד יותר.
לאחר כמה דקות מוזרות ראיתי שלושה גברים ענקיים עם גלימות. אני לא בטוח, אבל אני חושב שהיו להם ידיים ירוקות בהירות כאלה.
שאלתי את משפחתי אם הם רואים את זה והם אמרו לי שכן. חוץ מאבא. הוא לא הבין על מה אנחנו מדברים. זה היה מוזר בעיניי.
אמא נראתה מבועתת אבל היא נראתה כאילו היא הבינה מה מתרחש.
היא לחשה לנו: "תתחילו לרוץ." אבל אנחנו התעקשנו להישאר. בסוף החלטנו לרוץ כי אמא התחילה להאדים. רצנו בכל כוחותינו רחוק עד שכמעט לא ראינו את אמא ואבא. עצרנו והתבוננו. מיד הבנו שאמא ואבא בצרות. ראיתי את אמא מוציאה חרב מכיסה. זה היה הדבר הכי מוזר שראיתי. אבא ניסה לבעוט באנשים שניסו לפגוע בו אבל היה נראה שהוא לא רואה אותם והוא רק הרגיש אותם. אמא נלחמה ביצורים הענקיים עם הגלימה אך הם מילמלו משהו ושלחו אליהם קרן אדומה שהסתובבה כמו חור שחור והעלימה אותם מעל פני האדמה. כולנו נשארנו פעורי פה. התחלנו לרוץ בכל כוחותינו לעבר ביתנו ונכנסנו הביתה. התחלתי להריץ את ארועי היום:
הייתי בבית ספר, חזרתי הביתה, אכלתי, הצקתי ללוסי ומשפחתי ואני הלכנו לפארק. אחר כך ראינו אנשים מוזרים בגלימות שהעלימו את ההורים שלי בקרן אדומה(כולל את אימי הלוחמת, כנראה). רגע! תריצו אחורה את המשפט האחרון. אה, כן, ההורים שלי נחטפו! התחלתי להתרוצץ בחדרי מצד לצד. הייתי כל כך מבולבל מהחטיפה של הוריי.
האחים שלי באו אלי והתחלנו לדבר: "אני לא יודעת מה קרה, אבל מה שזה לא היה, זה היה מוזר. "לוסי אמרה.
"כן", אישרנו אני ואחי.
"טוב, אנחנו צריכים מישהו שיעזור לנו אבל אף אחד אחד יאמין לנו. מה נעשה?" ראיתי את אח שלי מנסה לעזור אבל הוא לא הצליח לדבר. הוא כנראה ניסה להרגיע אותנו אבל היה נראה שהוא לא הצליח להרגיע את עצמו.
היו כמה דקות של דממה והחלטתי שאני יהיה אחראי על המשפחה: "לפי דעתי נצטרך לחכות. לפי דעתי אנחנו נדע הכל בקרוב. "לחכות?! לחכות?!" לורנס צרח עליי בתוקף. "אמא ואבא לכודים במי יודע איפה, מוחזקים בידי האנשים האלה שעשו עליה קסם או משהו ואתה מציע לחכות?" "כן",עניתי.
המשכנו להתווכח עוד כמה שעות אבל בסופו של דבר, אחי ואחותי הסכימו איתי בנוגע למה שאמרתי.
בינתיים עברו שלושה ימים שבהם הסתדרנו לא רע בלי הורים. כמובן שאף אחד לא ידע על זה. אנחנו עשינו הכל בעצמנו: ניקינו לבד (סוף סוף, אולי לא תאמינו, אבל ניקיתי את החדר שלי), הכנו אוכל (חוץ מ-3 פעמים שהזמנו פיצה), קיפלנו כביסה וסידרנו את הבית.
אז התחילה הבעיה הגדולה: הגיעו אלינו כל מיני טלפונים לגבי ההורים שלנו. אנחנו אמרנו לאנשים שהתקשרו שההורים שלנו בחופשה של חודש ושסבתא וסבא שלנו שומרים עלינו. כנראה שדיברנו די משכנע כי האנשים קנו את מה שאמרנו.
תגובות (7)
יש לך כתיבה ממש יפה והסיפור ממש יפה אהבתי נורא את הרעיון
תמשיך במהירות
מדרגת לחמש
תודה רבה לך זה ממש חשוב לי.
רק שאלה קטנה: עד כמה ניתן לדרג אני לא מכיר את האתר הצטרפתי הרגע…?
עד חמש אז זה אומר שחמש זה הכי טוב
אז תודה רבה לך! :)
בכיף אני רק אומרת את האמת
ובאמת אהבתי נורא את סגנון הסיפור
יש לי עוד מלא חומר שפשוט חששתי להכניס אבל עכשיו אני רואה שיש לי האדה אז אני אשים אותו. את לא מבינה כמה אני מודה לך!
זה בסדר ותשים!!!