Well Liam Payne? Thank you פרק 21 ❤️

– פרק 21 –

נשמתי נתעקה. ישר חיבקתי אותו כשראיתי שזה דור. מועכת את גופו החסון והשרירי. לכתפו. ״אומיגאד דור אתה לא מאמין כמה אני מצטערת״ אמרתי, ממשיכה לחבק אותו, הוא חיבק אותי בחזרה, הרגשתי כאילו הוא ענק ואני גמדה
״זה בסדר, הכל בסדר לילוש״ לחש לאוזני
״ואני אוהב אותך למרות הכל אחות קטנה״ לחש לאוזני (אוקיי בואו דמיינו שמעכשיו דור יודע לדבר אנגלית, דיי הסתבכתי עם כל הדבר הזה אז הוא פשוט יודע אנגלית – הערת הכותבת)
״גם אני אותך אח גדול״ ציחקקתי ונישקתי את לחיו
״אז אתם בסדר עכשיו?״ שאל ליאם כשהתקרב אליינו
״אתה דאגת לזה נכון? אני מאוהבת בך יאו״ אמרתי מצחקקת כשנישקתי אותו
״אולי..״ צחק והתיישבנו לאכול
התיישבתי בין ליאם ודור והכרתי בינו לבין הבנים
״תביאי לי את היד שלך״ לחש לי דור באוזן
הושטתי לו את ידי והוא הרים את השרוול, לעזאזל לא חשבתי שהוא יבדוק!
״שוב?״ שאל, מבט מאוכזב על פניו
״שוב אלה? באמת? לעזאזל איתך ציפיתי ליותר, חשבתי שתפסיקי״ אמר בכעס, מחזיר אליי את ידי בעצבים, יוצא החוצה ומוציא את חבילת הסיגריות החוצה.
הרכתי את ראשי לריצפה, נזכרת בצה שהבטחתי לו בטלפון שנה שעברה: 'אני יפסיק, אני מבטיחה' .
למה אני לא יכולה להפסיק לעשות את זה בכל שנה!
״על מה הוא דיבר בייב?״ שאל ליאם כשהסתכל עליי מלמטה.
״כלום״ מילמלתי שיצאתי החוצה, ניגשת לדור
״אתה עדיין כועס?״ שאלתי במבט תמים כשהסכלתי עליו.
״פשוט תלכי אוקיי? את כל שנה ושנה מאכזבת אותי מחדש, כואב לי לראות שאחותי הקטנה גם בולומית, גם חותכת, גם חושבת שאני לא יודע שהיא בוכה בגלל המעריצות של החבר שלה וגם לא ליידי בכל הזמן הזה, פשוט תתני לי להיות לבד״ אמר, התרחקתי מהאזור בשקט, הוא צודק.
״אני בחדר שלנו עם אתה רוצה לדעת״ שלחתי לו הודעה מהססת, אמרתי לליאם שאני בחדר ועליתי לחדר שלנו, אפילו לא אכלתי, ואני גם לא רוצה לאכול, איבדתי את כל החשק.
הדלת נפתחה וליאם נכנס
״את יכולה להסביר לי הכל?״ שאל
״את מה בידיוק?״ שאלתי
״הכל אלה, את חושבת שאני לא יודע כלום נכון?, אני אוהב אותך אבל זה באמת מרגיש שהכל כאן שקר, אמרנו שנספר הכל אחד לשנייה, זה ממש לא מרגיש ככה, אני מרגיש כאילו זה מערכת יחסים של שקר״ אמר, אני חייבת לספר לו הכל.
״מאיפה להתחיל?״ מילמלתי
״מזה שאת התפשטת היום מול נייל״ אמר
״א-אני הראתי לו צלקת״ אמרצי בהיסוס.
״איזה צלקת בדיוק?״ שאל בבילבול
״אני אסביר לך הכל מחדש״ מילמלתי
״הכל בא מהתאונה שההורים שלי עברו; התאונה הייתה בצרפת, ההורים שלי ואני היינו באוטו. באותו זמן, היה שוד בעיר, והגנבים היו אלה שהתנגשו בכל החלק הקידמי של האוטו, אני הייתי מאחורה, את המוות של אמא שלי קבעו במקום, ואבא שלי היה פצוע קשה, ואחר כך מת בבית חולים. אני שרדתי יותר כיוון שהמכונית נפגעה מהצד, איפה שאמא שלי הייתה בו ואני נפצעתי מכל מה שנגרם מהתאונה בחלקים הקדמיים. קבעו לי כבר את המוות, ובסוף שרדתי, חסרה לי כליה ועברתי הרבה ניתוחים בלב ו42 זריקות בכל יום עד גיל 4״ אמרתי
״אני לא מאמין אלה, אני כל כך מצטער לאב״ אמר וחיבק אותי
״זה בסדר.. למדתי לקבל את זה״ מילמלתי
״איפה הצלקת שהיית צריכה להוריד גם את החזיה?״ שאל בבילבול
הורדתי בפעם השנייה להיום את הבגדים שהיו על חלקי העליון, והורדתי שוב את הכתפייה השמאלית של החזיה, והראתי לו את הצלקת המכוערת שעל גופי.
״אני כל כך מצטער לישמוע ולראות בייב״ לחש לאוזני
״זה בסדר..״ מילמלתי
״וזה פעם אחרונה שאת מתפשטת ליד מישהו אחר שהוא לא אני״ אמר כמזהיר.
שנינו ציחקקנו, מורידים מהמבוכה
״וזה הכל..״ אמרתי כשנהיה שקט לרגע
״ועל מה דור דיבר?״ שאל
״כל שנה בתאריך הזה אני חותכת, שנה שעברה הבטחתי לו שאני אפסיק עם המנהג הזה, אבל שוב חתכתי״ אמרתי, אני מאוכזבת מעצמי.
״את לא תעשי את זה שוב נכון? אני דואג לך אלה, אני לא רוצה שתפגעי בעצמך״ אמר נושק לשפתיי
״אני אנסה.. אני לא יכולה להבטיח כלום״ אמרתי, אני לא מתכוונת להבטיח שוב.
״את תיהיי איתי, אני אדאג לך ביום הזה״ אמר, מעלה חיוך קטנטן על שפתיי, הוא באמת דואג לי.
״עכשיו בואי נלך לכולם, את לא אכלת כלום״ אמר והרים אותי לשק קמח
״אבל אני לא רעבה״ אמרתי, כבר דיי נמאס עליי שמחריכים אותי לאכול. מתי הם יבינו שאני פשוט לא אוכלת כמו בן אדם נורמאלי?
״אז תתחילי להיות״ צחק ונכנסנו למעלית
״היום בערב יש לנו הופעה מיוחדת, אנחנו מעלים כמה מעריצות לבמה ולכל אחת מהן יש שאלה אחת לשאול אותנו, ואני רוצה שתיהיי שם״ חייך אליי
״אני חייבת?״ שאלתי בהיסוס, ליאם הנהן והמשיך לצעוד לחדר האוכל.
״זה יהיה כיף את תיראי״ חייך והתיישבנו ליד כולם, דור כבר התיישב בפנים ליד כולם ושוחח עם הארי.
״דור..״ נאנחתי
״מתי את מתכוונת להפסיק את המנהג המזדיין הזה? הא מתי? שתחליטי דברי איתי״ אמר, לעזאזל איתו
״אני לא יכולה אוקיי?! תתחשב שניה ותפתח את הפאקינג ראש שלך, אני לא מסוגלת!״ צעקתי לפתע, האזור לפתע נהייה שקט, בא לי לחזור לשם ולחתוך שוב, בגללו.
״היי היי, אני מצטער אוקיי? אני לא מסוגל יותר בסדר? את יכולה לשגע אותי מרוב שאני דואג לך״ אמר כשהתקדם אליי
״פשוט תעזוב אותי, ה'מנהג המזדיין' הזה, יותר טוב לפעמים מלדבר איתך״ ירקתי והלכתי, חזרתי לשם ותפסתי בידו של נייל וגררתי אותו משם אליי
״את חייבת להפסיק להתפרץ עליו ככה״ אמר כועס במעט
״אני לא יכולה, הוא כל הזמן מזכיר לי את זה שוב ושוב נייל בבקשה תעשה משהו״ מלמלתי, גוש הדמעות מכאיב בגרוני ללא הפסקה.
״הוא דואג לך. הוא רוצה שתפסיקי, ושלא תחשבי שאני לא יודע שפעם בלי שום קשר לתאריך הזה חתכת, את חייבת להפסיק. את מאבדת דם והגוף שלך צריך את זה. את גם ככה בקושי אוכלת״ אמר בדאגה
״זה קשה, בישבילי זה כמו להפסיק לאכול. אני מכורה לכאב הזה״ מילמלתי
״אני חושב שצריך להכניס אותך למוסד גמילה״ אמר דואג.
״אני לא צריכה להכנס למוסד גמילה! לעזאזל נייל חשבתי שאתה בעדי, כל מה שאתה עושה רק משגע אותי יותר!״ צעקתי, אני מתחרפנת.
״אף אחד כאן לא נגדך! אני דואג לך מתי תביני שאנחנו סך הכל דואגים לך?״ שאל והלך. פשוט הלך.
המחשבה על ללכת לדבר עם אבא אמא לשבת שם ולחתוך עלתה שוב לראשי, זה ניראה כל כך מגרה פשוט לעשות את זה.
אני אכזבתי את דור, את סטייסי ואת אור, אני לא מתכוונת לאכזב עכשיו את ליאם.
במיוחד לא את ליאם.
אני פשוט ילך לישון זה יעבור. נכנסתי למיטה החמה מיד לאחר שנכנסתי לחדר.

״אלה אל תעשי את זה אנחנו אוהבים אותך!״ צווח אור בחוזקה.
זה מאוחר מידי. תקעתי את הסכין בליבי בחוזקה, נופלת על הריצפה, אני לא מרגישה כלום. זה כל כך כיף.
נישמתי יצאה מגופתי המתה, הבטתי על עצמי, מגיע לי למות, ואני מתה עכשיו. ראיתי את ליאם מחבק אותי מאחור, בוכה ללא הפסקה. הוא ייתגבר, אני גם ככה סתם נערה מטומטמת.
״מה את עושה כאן אלה? את צריכה להיות חיה, כמה שאנחנו מנסים לשמור עלייך יותר את פוגעת בעצמך יותר״ קולה של אמא הדהד בשמיים הריקים, רק אני נמצאת פה, שתיי דמויות התקרבו אליי, גבר ואישה, גבר עם שיער חום ועיינים ירוקות, שרירי ודיי חתיך, הוא נראה מת בגיל צעיר סביבות העשרים פלוס. האישה שליידו הייתה יפיפיה, ודומה לי בצורה מפחידה. עינייה היו תכולות ושיערה שטני, ובדיוק אותו מבנה הפנים שלי.
״ילדה שלי, מה את עושה כאן?״ שאלה הדמות של הבחורה.
״אנחנו אמא ואבא שלך. שלום לך ילדה יפה שלנו״ חייכו אליי שניהם. אלו הם הוריי.
״כמה את דומה לאמא שלך..״ מילמל אבא, אבא.. מוזר להגיד את זה.
״אני רציתי לבוא אליכם, לתמיד, אתם היחידים שאוהבים אותי״ אמרתי בעצב
״כולם אוהבים אותך אהובה שלנו״ אמרו
״אף אחד לא אוהב אותי, ובטח שגם אתם לא כי התאבדתי בגיל כזה״ אמרתי
״אנחנו אוהבים אותך, אבל החיים עוד שלמים לפנייך״ אמרו
״את לא צריכה למות בגיל כזה מבחירה״ המשפט הדהד לפני שהם לפתע נעלמו. פשוט נעלמו, הרגשתי את עצמי נופלת ללמטה, אני באמת נופלת, התחלתי לצרוח בלי הפסקה, מפחדת ממה שיבוא.

״אלה! אלה!״ קול ניער אותי

צווחתי בחוזקה
״זה היה מפחיד, אני לא רוצה למות״ מילמלתי כשנשמתי עמוק ובבהלה
״מה קרה בייב? התחלת לצרוח מתוך שינה״ שאל ליאם
״חלמתי שהתאבדתי ואז ראיתי שם את ההורים שלי, והם היו מאוכזבים ממני, ותפאום הכל כזה נעלם ונפלתי ללמטה״ אמרתי עדיין בהולה, נושמת עמוק ובחוזקה.
״אני כאן, אני שומר עלייך״ אמר כשחיבק אותי
״אני מפחדת מהמוות, זה מפחיד״ אמרתי הדמעות כבר זלגו על לחיי שלא שמתי לב.
״נייל סיפר לי שאת רוצה למות, בייב אני כאן בישביל כל משבר קטן שלך, אני תמיד פה בישבילך, את לא צריכה למות בגיל כזה מבחירה.״ אמר, פלאשבקים מהחלום עברו בראשי. 'את לא צריכה למות בגיל כזה מבחירה' למה אני לא מפסיקה לשמוע את המשפט הזה?????!!
״אלה הכל בסדר?״ שאל ליאם בדאגה
״אני בסדר פשוט, יש לי פלאשבקים נוראיים מהחלום הכל בסדר״ מילמלתי כשעצמתי את עיניי בחוזקה. נושכת את שפתי התחתונה מכאב.
״את רוצה ללכת לאנשהוא תישכחי קצת מהכל?״ שאל, הינהנתי לחיוב.
״אני רוצה שתבוא איתי לקבר של ההורים שלי״ אמרתי כשהוא התרחק טיפה
״דור גם צריך לבוא אלה, הם גם ההורים שלו״ אמר
״בסדר, בסדר.. אני יודעת..״ מילמלתי וירדנו ללמטה
״דור, בוא״ קרא לו ליאם
״לאן הולכים?״ שאל כשיצאנו מבית המלון
״לבקר את אמא ואבא״ מילמלתי והגענו למקום. הסכין נשארה שם, נייל הכריח אותי להשאיר אותה באותו מקום שחתכתי.
״הבאתם אותי כדי לראות איפה חתכת?״ שאל

'סיפרת כבר לליאם?' שלח נייל אסאמאס
'לא' שלחתי תשובה קצרה, הוא חייב להבין שזה אחד הדברים הכי קשים לספר לו.
״זה הקבר של אמא ואבא״ אמרתי והבטתי על שני הקברים, בפעם השניה היום.
״אני שניה חוזר בייב, תישארו כאן״ אמר ליאם והלך
דור בהה בשקני הקברים, ראיתי דמעות מתווצרות בעיניו, פעם ראשונה שאני רואה את דור בוכה, תמיד יש לו את הדמות של הערס חסר הרגשות שלא אכפת לו מאף אחד.
״היי אתה בסדר?״ שאלתי
״כן, קצת קשה ליראות את זה״ אמר וחייך חצי חיוך קטן ומאולץ.
״אני יודעת״ מילמלתי
משכתי בידו להתיישב, העץ תומך בגבינו.
״אני לא מאמין שהם הלכו״ אמר ובשניה התפרץ בבכי.
״אני יודעת, אנחנו נתגבר על זה״ ניסיתי לעודד אותו, מחבקת אותו חיבוק מעודד
״זה פשוט.. אני רק רוצה לחבק אותם, אין לי שום זיכרון קטן מהם״ מילמל בבכי כשהתרחק ממני
״גם אני, תאמין לי שהרבה רוצים לחבק את המתים, זה לא אפשרי״ אמרתי בעודי בוהה בקברים.
״אתה בסדר נכון?״ שאלתי שעשר דקות עברו
״כן.. אני פשוט מתגעגע אליהם״ אמר ומחה את הדמעות, ומחייך חצי חיוך. הבטתי על ליאם שהתקרב, איך זה שהוא תמיד חתיך? זה באמת הדבר הראשון שעולה לי שאני רואה אותו.