מהחיים אין מנוח

"יושב לצדי רוברט דראם, שהוקם לתחייה במסגרת פרויקט שנועד למנוע התאבדויות. שלום רוברט."
"שלום גם לך, ג'ון."
"אז רוברט, אתה בעצם האדם הראשון אי פעם שהוקם לתחייה אחרי שעבר מוות מוחי מלא, האם זה נכון?"
"כן ג'ון, מכול האנשים בעולם, אתה מתאר לעצמך?! בחרו דווקא באדם שהתאבד! יכלו להחיות דמות בעלת חשיבות היסטורית, או לכול הפחות להחזיר לחיים מישהו שבאמת רצה לחיות…"
"אכן, אז בוא ספר לנו קצת על הפרויקט במסגרתו הוחיית."
"תראה, ג'ון, בכול הכנות, אין לי הרבה מה לומר על הפרויקט עצמו. אם היית רוצה את הפרטים הטכניים, היית צריך להזמין מדען מהצוות שהחיה אותי לראיון הזה. כול שאני יכול לומר לך הוא שהאגודה העולמית למניעת התאבדויות רצתה להקים לתחייה מישהו שיספר לאנשים על החוויה שעבר במוות ושיגיד להם שזה לא שווה את זה. לפי מה שאני הבנתי, בזמן שעבר מאז שמתתי, חלה עליה משמעותית בשיעורי ההתאבדויות ברחבי העולם…"
"אכן כך רוברט, ומה באמת תוכל לספר לנו על החוויה? אני בטוח שהצופים להוטים לשמוע."
"ובכן, אם כן הם בוודאי יתאכזבו, ג'ון, כשאספר להם שלא הייתה שום חוויה. פשוט לא הייתי, וברגע שלאחר מכן, למרבה הפתעתי ודאבוני, הייתי שוב."
"מעניין… תוכל להרחיב?"
"למעשה, הכנתי נאום מראש. אפשר?"
"בוודאי! בשביל זה אתה כאן."
"בסדר, אז ככה… כשהתאבדתי, היה זה כדי לזכות במעט מנוחה. אחרי כול השנים האלה של סבל וטרדות בלתי נלאים, כול מה שרציתי היה רגע אחד של שלווה. רק רגע אחד של בריחה משאון החיים הצורם אל מקום שקט, בו לא יהיה עלי להרגיש את הכאב מדיר המרגוע שבקיום. רק רגע אחד בו אוכל לחוש בהיעדרה של התחושה.
תדמיינו שאתם סגורים בחדר צר ממדים, חסר כול חלונות או פתחים. אתם שוכבים שם, בקושי יש לכם מקום לזוז, וכול שאתם יכולים לראות סביבכם הוא רק אור מסנוור עד כאב. כול שאתם יכולים לשמוע הוא שאון מחריש אוזניים ובלתי פוסק, ואין מזה מנוח. עצימת העיניים לא מועילה, האור חודר גם מעבר לעפעפיכם. לא יעזור לכם להתהפך על הצד או להתכווץ לתנוחה עוברית, אין לאן לברוח. רק רעש וכאב בלתי פוסקים מקיפים אתכם, לא עוצרים לרגע ולא נותנים לכם מנוח. לא במשך יום, לא במשך שנה, במשך חיים שלמים. אין, לא היה ולא יהיה דבר אחר בחייכם מלבד זה. אלו היו החיים בשבילי. ואם היה המצב כך עבורכם, הלא גם אתם הייתם חפצים ברגע של שקט וחושך? אתם לא יכולים לשפוט אותי על שהתאבדתי… כול חיי היו חיים של שאון וכאב בלתי פוסקים, זה היה אך טבעי שאחפוץ במנוחה מכול זה, במנוס מן החיים האלה. רק לרגע אחד, שלווה, שקט, זו הייתה משאלתי, התקווה היחידה שלי.
אך כמובן שמעולם לא זכיתי לרגע הזה. כן, הרגתי את עצמי. כן, הפסקתי להתקיים, אך ברגע שלאחר מכן, שבתי לחיים. החלטתי להעניק לעצמי את מה שחשבתי שיהיה גאולתי מהקיום המעיק הזה, אז נשכבתי בנחת במיטתי, התכסיתי בשמיכה חמה ובלעתי כמות די רצינית של כדורי הרדמה, מספיק כדי להירדם ולא לקום שוב, או כך לפחות חשבתי.
ההתעוררות בבית החולים הייתה הרגע המזוויע ביותר שחוויתי מעודי. לא רק בגלל שגיליתי אז שאמשיך לסבול, לא בגלל שהבנתי שהצער שבקיום שלי לא נפסק, אלא בעיקר בגלל שגיליתי שהייתי מת במשך כמה עשרות שנים, ובכול זאת, לא הרגשתי אף רגע אחד של מנוח מהחיים. אני האדם הראשון עלי אדמות שיכול להגיד על עצמו שהוא מת וחזר לחיים, ועלי להודות שזה לא היה כפי שציפיתי. התאכזבתי. ציפיתי להרגיש הקלה מהחיים אחרי מותי, אך זה כמובן לא קרה.
הייתי מת, מת ממש, אבל מעולם לא נחתי. אכן פסקתי מלחיות, אך מעולם לא הרגשתי איך זה לא להיות קיים, מעולם לא חוויתי את היעדרם של הרעש והכאב שבחיים. כול הזמן הזה, בו הייתי מת, אף אם במציאות התמשך עשורים על גבי עשורים, עבורי היה קצר מני רגע. עבורי, הזמן הזה לא היה קיים, בדיוק כפי שבאותו הזמן, לא הייתי אני קיים. מתתי למשך עשרות בשנים, אך מעולם לא ברחתי מהחיים.
למות , מבחינה מסוימת, זה כמו להירדם – אתה אף פעם לא זוכר את הרגע המסוים בו חדלת מלהיות ער ועברת לשינה, כול שאתה זוכר הוא רק את ההתעוררות מחדש. רגע אחד אתה שוכב במיטה, מחכה שהשינה תיפול עליך, וברגע שלאחריו אתה מתעורר, מבלי להבין בכלל מתי נרדמת.
אחרי שקמתי, המשיכו החיים להטריד אותי, לצרום ולהכאיב, אך מאז חזרתי מחוסר קיום, מעולם לא שקלתי להתאבד שוב, ידעתי שגם אם יש במוות מנוס מן החיים, אני לא אחוש בו.
זה לא שהמוות כאב או גרם לי לאי נעימות, אך הוא גם לא הקל על סבלי ולו במעט. אני מתאר לעצמי כמובן שאחרים סבלו או התייסרו בגלל מותי, קרובי משפחה וחברים, אני מתכוון… בזמנו האמנתי שזה שווה את זה. קצת צער בשבילם יהיה הרבה נחת בשבילי, כך חשבתי, אך מתברר שלא כך היו הדברים. לא הרגשתי רגע אחד של נחת במוות, רק הוספתי לצער שלהם. זה הכול."
"תודה לך, רוברט. אני מקווה שאנשים יפיקו את הלקח הנכון מהסיפור שלך. ובזה תם זמננו להיום. תודה שצפיתם בחדשות אלפיים."
– עוד מחדשות אלפיים ביום שלמחרת:
"האגודה למניעת התאבדויות הודיעה אמש, לאחר נאומו של רוברט דראם, שהוקם לתחייה בסיוע האגודה, כי תתמוך במאמצי המדינה להחייאת כול המתים האנושיים שמתו אי פעם וניתנים להחייאה. בתגובה הודיעו נציגי הקבוצה שקוראת לעצמה 'איחוד המתאבדים הבינלאומי' שילחמו על זכותם למות מבלי שיחיו אותם. 'נמאס לנו מהחיים האלה ואנחנו רוצים לישון מבלי שיעירו אותנו!' מסר אמש סטפאן אישינסקי, מראשי האיחוד, לחדשות אלפיים. ועכשיו לסיפור אחר…"