הדמות שבמראה

הים רוצה לנשק את החול הזהוב.
נשמתי רוצה לחבק את החומר שמטהר אותה.
השמש בחוץ מחממת את עורי, אך לא את הלב.
את כל יופיי איבדתי, הוא מפוזר עכשיו כמו חול,
שרק רצה לנשק את הים.
שרק רוצה למצוא אותי שוב.
'אני לא יכולה להילחם אתך יותר',
אני אומרת לדמות המתנוססת במראה.
' לא כשאני צריכה להילחם בשבילך…'

אני זורקת אבנים לתוך המים, הם נבלעות בין הגלים,
שוקעות.
הן עושות את אותה פעולה שאני עושה, לשקוע.
'הביטי איך את נופלת' אני נוגעת במראה, הדמות נוגעת בי.
וזה קצת מוזר כשאני חושבת על זה, מכאן אני יכולה רק לעלות,
אז איך זה מסתדר עם העובדה שאני מרגישה שאני שוקעת?, עוד יותר קרובה לתוך התהום.
ואומרים שמי תהום הם הכי טהורים שיש,
אבל לא אכפת לי, אני מעדיפה לטעום את מי הים המלוחים כול עוד אני אנשום לרווחה, כל עוד אצליח להתעלות.
אני מתבוננת בשמיים ומקנאה בציפורים העפות אל על, הן חופשיות ויותר מכול, הן קרובות אליו.
ואני מתבוננת בך ומקווה שרוח זו תעיף גם אותנו.
'את בתוכי, בתוך דמי, אברי ונשמתי…בכל תא ותא מגופי' אני אומרת לה,
'אז למה אני מרגישה שאת כול כך רחוקה, כאילו את בקרבי דוממת, מחכה שאעשה מעשה…אבל ניסיתי הכול ולא נותרה בי תקווה, ואין בי כוחות לחדש אותה…' אני לוחשת ונשכת את שפתיי רק כדי לחוש בטעם הדם כדי לדעת שלפחות הוא עושה את תפקידו.