sapir13
/כוכב בשמיים

אחרי שהלכת

sapir13 11/03/2014 724 צפיות 3 תגובות
/כוכב בשמיים

)

"אבל למה את מתייאשת? תחכי, אני חושב שיש עוד סיכוי!…"

הכאבים העזים בחזי משתלטים עליי, אך לפני שמישהו ייראה אני רצה משם, בורחת הרחק בעוד הדמעות עפות להן מעיניי. אני לא רוצה לשמוע עוד שום "סיכוי" מהם. הם לא יוכלו להסתיר ממני את העובדה שהוא כבר מת.
אני קורסת בצד הדרך בלי כוחות, נותנת להכל להתפרץ החוצה. כל הזיכרונות שלי איתו מתחילים פתאום לשרוף. כל שיר ששרתי איתו מתחיל להתבלבל בלשוני. אני מנסה לדמיין אותו יושב בחדר בית החולים בחלוק הלבן, פניו עייפות ועיניו כבר אדומות מרוב לילות ללא שינה; אני מנסה לדמיין אותו אומר שהכל בסדר, שזה רק עוד רגע כמו המאות שהיו לפני ואז זה יעבור, אך רק פניו המחייכות והצוחקות מופיעות מולי וזה שב ושובר אותי; זה שובר אותי לשמוע אותו צוחק אחרי שהוא כבר הלך.
אני מרגישה שאני צריכה להתפרק, להוציא את כל תסכול חיי אך בלי להתפרק. לרגע אחד המשפט "זה לא מה שהוא היה רוצה" מהדהד במוחי ואני מתפתה לא להקשיב לו, אך אני לא מסוגלת.
הוא היה הנקודה המחזיקה בחיי. הוא היה היחיד שידע על המצב שלי, שהסכים לתת לי את כתפו כדי לבכות.
הוא היה סיפור הכיסוי שלי, היחיד שידע על חברה שלי.
בהתחלה הוא היה בשוק, אני יודעת, הוא קצת לא הבין אם אני צוחקת או לא, אך לאחר מכן השלים עם זה ואפילו צחק, אומר "זה ממילא כל כך מוזר לדמיין אותך מתנשקת עם בחור, זה בנינו, לדמיין את זה עם בחורה קצת יותר קל…" הוא ידע שהוריי לא יקבלו זאת ברוח טובה כל כך, לכן הסכים – וגם חברה שלי- לשמש כחבר שלי.
הוא היה זורם אם כל מה שהייתי אומרת לו, מספר לי כל מה שעובר עליו… ועכשיו למי אפנה?
אני כבר לא יודעת מה לחשוב. אני יודעת שהבכי יימשך עוד ימים ארוכים, אך אני חלשת אופי; אם אתפרק עכשיו ייקח יותר זמן לאחות את הפצע מאשר את הכאב.
אני נשענת על גזע עץ קרוב ומכסה את עיני בידיי, מנסה להשתיק את הבכי הקולני שלי. ראשי פועם בדפיקות רמות ואני מרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ. הכל בחיי תמיד קורס לקרשים.
בידיים רועדות אני מוציאה את הפלאפון שלי ומסמסת לג'ני.
'אני צריכה אותך.'
אחרי לא יותר משנייה מופיעה תשובה.
'אני באה. איפה את?'
'אני בחורשה שמאחורי בית החולים הצפוני.' סימסתי לה חזרה. הנחתי את הנייד לצידי ומחיתי בפעם המי-יודע-כמה את דמעותיי. הוא היה צעיר ונאה, ומעולם לא היתה לו חברה באמת. פתאום אני מרגישה בושה על כך שבעצם לקחתי לו את האפשרות הזאת, להרגיש מאוהב במישהי, להיות נאמן לה.
אני תוהה מה היה קורה אם הכל היה אחרת, כל המצב המורכב הזה…
קול דריכה על ענפים נשמע, ולאחריו ה"הי" החלוש של ג'ני. היא התיישבה לידי בשתיקה, מחכה שאדבר כשארצה. היא הבינה אותי, היא תמיד ידעה כמה קשה לי לדבר.
"הוא מת," אמרתי לאט, מעכלת את זה גם בעצמי.
"אני יודעת," היא ענתה ברוגע אך ידעתי שידיה רעדו מעט. אנחנו מכירים זה את זה מגיל קטן, כך שוודאי שגם לה כואב.
"אין מי שיגן עליי, או עלייך," נשכתי את שפתי בניסיון להשתיק את קולי. "אני לא יודעת לאן המצב ילך מכאן."
היא הביטה בפניי. "אני מבינה." היתה שתיקה לכמה שניות ואז היא המשיכה. "את תמיד יכולה לבוא אליי אם ההורים שלך לא יבינו. את כבר יודעת כמה אמא שלי אוהבת אותך." חיוך שפתיים קלוש ריחף על פניי. כן, הם וודאי התחרפנו ברגע שיגלו על כך. בעצם… "אולי כדאי שלא אספר להם? הם לא חייבים לדעת הכל על החיים שלי…." קולי היה כה נואש שאני אפילו לא האמנתי לעצמי. ברור שבסופו של דבר הם ידעו, הם יגלו. זה רק עניין של מה יבוא קודם.
אני או הזמן.
ג'ני הביטה בי במבט של "את יודעת שזה שקר". הסתכלתי על האדמה. זה יום טוב לבלות בו. השמיים כחולים, שמש, גרים ליד הים, אפילו קניון טוב, אבל לא, היום הטוב הזה נהפך ליום שטוב למות בו.
"בואי איתי," היא אמרה לי פתאום, מושכת אותי אחריה. ככל שהתקדמנו ראיתי שאנחנו מתקרבים יותר ויותר למוסך הישן, איכן שאנחנו נוהגים לנגן. היא פתחה את הדלת וסגרה אותה אחריי.
הבטתי בתופים ובגיטרה שהיו ממוקמים במקומם, ברמקול שעמד באמצע החדר, בספה הסגולה שהיתה בצד. הכל היה כל כך מוכר, ואם זאת, הריח שלו עדיין היה כאן.
"תנגני לי, בבקשה," היא אמרה, ושמתי לב למשהו מיוחד שהיה בקולה; מין עצב כזה שרק רצה לצאת החוצה ושישמעו אותו.
"בסדר," לחשתי בעדינות ולקחתי את הגיטרה לידי, מתמקמת על הכיסא הגבוה. ג'ני כחכחה בגרונה וקירבה את פיה אל הרמקול. "תזרמי איתי." ניחשתי שזה שיר שהיא עדיין לא שרה, אך תמיד היה לי קל לנגן לקולה של ג'ני.

"לזרום עם החיים, עוד דקה עוד שנייה, לעצום עיניים בנשימה גדולה.
והכל משתולל, מחפש אחיזה,
נעלם, מתרסק, לא חוזר חזרה.

יש כל כך הרבה אפשרויות לדרך, פתילים פתוחים רק בשבילך,
למה וויתרת לעצמך, זה עדיין לא היה הזמן.

לזרום עם החיים, חלומות בלי השיג, פורחים באוויר, הרחק הרחק,
בלי יכולת להחזיק בפנים, בלי יכולת להסתכל על אנשים,
בלי הזדמנות להילחם על החיים.
וכשהכל חוצה גבולות, וכשהכל צורח מבפנים, והרסיסים חותכים,
אני רק מנסה, לחזור שוב אל ההתחלה, להראות לך אושר ושמחה…"

התחלתי לבכות בעוד ידיי ממשיכות לפרוט על הגיטרה. היא כתבה לו שיר, היא כתבה לו את הדברים שהוא לא יזכה להבין ולדעת, כי הוא כבר לא כאן.
הסתכלתי עליה וראיתי שיש דמעות גם בעיניה.

"וכשהכל שורף מבפנים, כשהסוף הידוע מכה בפנים,
כשנלך לבד יחפים על שביל אבנים, כשנצחק ונבכה על חסרונות השנים;
נתלונן בקול על אבדות לא רצויות, או שמא צריכים את עזרתך המלאכים,
תזכור שיש עוד חיים אחרים, ושאנחנו כאן עדיין בוכים.

נר מאיר את דרכנו חזרה, צריך למצוא אותו במהרה לפני החשכה,
לפני שתלך לאיבוד בדרכים, לפני שתלך לישון לצד אלוהים. "

היא סיימה את השיר ואני הייתי פעורת פה והמומה. התמכרתי בכזו קלות למנגינה, שלא הצלחתי להפסיק. היא הביטה בי וזה הרגיש כאילו היא יודעת על מה שאני חושבת. היא הנהנה קלות בראשה. עצמתי את עיניי ולקחתי אוויר, מוסיפה שתי שורות משלי אל השיר.

"ורגשות ישנים שיצופו בך, והתמונות השורפות עמוק בליבך,
תזכור לקחת אותם איתך, חכה לי שם, אני אגיע לחפש אותך…"

הנחתי את הגיטרה בצד וקברתי את ראשי בברכי. כל היום הזה ואני לא מפסיקה לבכות. אני פשוט לא יכולה.
הרגשתי את ידיה החמות של ג'ני מחבקות אותי, עוטפות אותי ככדור. "ששש… דיי, על תבכי, אנחנו נעבור הלאה…" היא אמרה ונישקה קלות את קצה ראשי. "אבל אני לא רוצה לעבור הלאה, אני רוצה אותו כאן איתנו. את לא רואה? כלום לא ילך עכשיו! שום דבר לא יהיה אותו דבר, אפילו הלהקה שלנו לא!" התפייחתי. הוא היה כמו אח שלי, עכשיו אין לי כלום, פרט לג'ני.
היא הרימה את פניי והחזיקה את לחיי בידה. "אל תדברי ככה," היא דיברה ברוגע. 'איך את מצליחה?!' רציתי לצעוק אך ידעתי שזה לא הוגן מצידי. היא גם רוכשת לו כבוד רב, בעיקר על זה שהוא הסכים לשתף פעולה עם התוכנית. "בשביל מה אני כאן אם לא כדי לעזור לך להתגבר על המכשולים שלך? אני לא שיקרתי כשאמרתי לך באותו יום שאני אוהבת אותך, אני לא ניסיתי לצחוק עלייך. אני הייתי כל כך שמחה כשגיליתי שאין לך כלום איתו, פתאום הרגשתי שיש לי סיכוי וקיבלתי אותו, אז אם כבר, בבקשה, לפחות תתני לי לנסות לעזור לך…" היא התיישבה מולי וחיבקה אותי. קירבתי אותה קרוב יותר אליי. "אל תעזבי אותי ג'ני! אני לא רוצה להרגיש לבד יותר!" עבר זמן מה מאז הרגשתי ככה, פתוחה שוב, קרובה יותר לג'ני; רק חבל שזה בגלל נושא כזה ולא סתם נושא שטותי…

"היי," שמעתי אותה לוחשת. "את מרגישה יותר טוב עכשיו?" הרגשתי חלשה, כל כך חלשה שאם אנסה לקום אני וודאי אפול. "אני בסדר, מינוס פלוס." שכבנו זו לצד זו בספה הסגולה. היה מאוחר ממילא כך שאין ממש טעם לחזור הביתה. אני אוכל פשוט לישון כאן ולחזור מחר. וזו גם לא הפעם הראשונה אז מותר…
"את חושבת שהוא מסתכל עלינו עכשיו?" היא שאלה אותי. התמתחתי מעט, גורמת לה לזוז טיפה ("גמרת את כל המקום בספה!" היא טוענת) מתהפכת ומסתכלת עליה. "כן, אני חושבת שהוא כבר עבר את המבחנים שלו והגיע לגן-עדן. אני בטוחה שהוא מביט בנו עכשיו." היא חייכה ונישקה קלות את שפתיי. עיניי התחילו להיעצם מעט. פיהקתי בעייפות וממש לפני שנרדמתי שמעתי אותה.
"זה טוב," לחשה לעבר הכוכבים. "אתה יודע למה, כי אתה הולך לשמור עליה משם, ואני אשמור עליה מכאן."


תגובות (3)

חזרת!!!!
אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך! היא כל כך מרגשת ויפה!!!
5♥

11/03/2014 21:25

ספיר זה סיפור כזה יפה שבאמת אין לי מילים!
את כותבת באמת מושלם,והשילוב הזה של סיפור ושיר…פשוט כל כך יפה!
אני שמח שחזרת:)
מדרג 5 ^~^

12/03/2014 17:47

תודה רבה!

13/03/2014 20:33
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך