חשבתי על זה…

"אוף!" אמרתי כולי שקועה בצחצוח שיניים במהירות גבועה.
אחרי שסיימתי לבשתי את הסוודר וניגבתי את עניי שדמעות זלגו מהן ללא הרף.
היה לי מבט פראי באותו הרגע אך היה רמז לבכי שרמז בבהירות מוגזמת "אסור להתקרב אלי!"
אבל אחי הקטן לא הבין כלום: הוא נכנס וצעק :" ניקול! את ממש מכוערת!" ואז הוא ברח
(זה לא עזר לו…). טסתי לעבר החדר שלו ושערי החום נע מבולגן עד כדי טרוף! רציתי לבקות כלום לא מסתדר לי! כלום! כשניכנסי הוא צחק אבל אחרי המכה שלי הוא ישב המום.
יצאתי מחדרו והמשכתי להיות עצובה וכעוסה מאוד.
חשבתי על עצמי כנראה אני נראת נורא! אך לא צדקתי כל כך כי לפי מה שראיתי במראה הכל בסדר.
עניי הכחולות היו בסדר אך מנופחות מבכי פני סמוקות מכעס אך משלווה פתאומית,שערי החום שהיו בו גבנים זהובים טבעיים נראה יותר טוב משדמיינתי וגופי הרזה? בסדר.
בעצם אני הייתי הרבה יותר רגועה וכדי לאוציע את שאר העצבים המעצבנים התחלתי לנקות
במהירות ובשיא הרצינות.
חשבתי על זה שאני כותבת סיפורים נוראית ורק שירים יוצאים לי טובים רק הם! ואולי גם הם…
הרמתי את כל הכריות וסידרתי את הכורסא בזהירות ואז החזרתי את הכריות למקומן ופניתי
לכורסא השנייה.
חשבתי על זה שהיו לי הרבה חברות וכולן אמרו שאני החברה הכי טובה שלהן אך אחרי שהן עברו בתי-ספר וגם אני היו להן חברות אחרות ולפעמים קראו לי בשמן.
לקחתי מגבון וניקיתי את המסך של הטלוויזיה.
חשבתי על כל חיי וחייכתי כי זכרתי את היום שבו הייתי באילת כשהייתי בת שנתיים וחצי!
הייתי תמימה אז כל כך תמימה! לפעמים חושבים שאני עדיין תמימה אך הם לא צודקים…
סיימתי לסדר זה עזר אך לא עצר את דמעותי ואז נשכבתי על הכורסא ובכיתי ובכיתי.
הרגשתי פתאום יד קטנה נחה עלי וקול ילדותי של ילד מכיתה ב אומר" סליחה ניקול! אני אוהב אותך את האחות הכי טובה על תבכי בבקשה!" הרמתי את עניי ואז את גופי ואחר חיבקתי את אחי הקטן בעודי אומרת " גם אני אותך אח קטן…"