~על אהבה וסמים אחרים~ הקדמה

מכירים את התחושה שמשהו נשמט לכם מבין האצבעות,
של סוף העולם?!…
ובכן כך הרגשתי באותו יום חמישי הארור. מאז, אימי וחברותיי לא מפסיקות לנסות להוציא אותי מחדרי, אף על פי שאני מתעקשת על זה שיניחו לי לנפשי.
אולי זה קצת פתטי להתנהג ככה בגלל בן…אבל אני מרגישה שכשהוא עזב, לקח יחד איתו חתיכות מליבי.
יודעים מה?
הלוואי ויכולתי להפסיק להרגיש את מה שאני מרגישה כלפיו, זה קצת אירוני שהוא לקח חלק מהלב שלי אך עם זאת השאיר את כל הרגשות שלי כלפיו אצלי.
אוי כמה שאני רוצה להטיח בפניו אבנים כבדות.

-דפיקה בדלת-

"כבר אמרתי לך מיליון פעם אימא, אני לא מתכוונת לצאת, לא היום! לא מחר! בעצם לא בעתיד הקרוב…" אך היא לחצה על הידית של הדלת ונכנסה,
"אה זה רק אתה…" העפתי מבט אל עבר ארון שעמד ליד הדלת.
"ואוו זאת קבלת פנים נחמדה…" הוא לבש פרצוף נעלב,
"אוחחח אל תעשי לי את הפרצוף הזה שלך….ממש לא בא לי להיות נחמדה היום, ומחרר ובעצ-
"כן הבנו, גם לא בעתיד הקרוב." הוא השלים אותי בקוצר רוח.
"עכשיו את רוצה להפסיק להתנהג כמו אידיוטית, לקום להתלבש וקצת לראות אור יום, זה רק יכול להועיל לעור הלבן הזה שלך."
וואו. שכחתי עד כמה הוא כנה.
חייכתי חיוך מאולץ והבטתי בחלון,
"אני מעדיפה להתנהג כמו אידיוטית מאשר לפגוש בפרצוף שלו…"
"אויי נו תעשי לי טובה, את לא חייבת להסתכל עליו, להיתקל בו או או-
"ארון שכחת משהו נורא קטן…." הוא הביט בי במבט שואל,
"אני לא יכולה להתעלם מהנוכחות שלו! זה כבר יותר מידי!" הוא בחן את דבריי, והתיישב לידי על המיטה.
"אז מה את מתכוונת לעשות?! להירקב כאן עד ש…איך אמרת, תוכלי להתעלם ממנו?" הוא אמר בציניות, חייכתי חיוך מאולץ, ולאחר מכן משכתי בכתפיי,
"אני לא יודעת אר…אני פשוט לא מסוגלת לצאת…"
"את מסוגלת את רק צריכה דחיפה קטנה…" הוא נתן בי טפיחה קטנה על הכתף.
"היי! זה כאב!" זעמתי, כתגובה הוא נתן בי עוד טפיחה, הבטתי בו באלם.
"מר סמית אלדוארדו ארון, מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" הוא הביט בי במבט אדיש, למרות שהיה ניתן להבחין בעקצוץ מעוצבן כאשר קראתי לו בשמו המלא.
הוא משך בכתפיו,
"מה? את זה?" הוא נתן לי עוד טפיחה אך הפעם הרבה יותר חזקה. לא עמדתי בשקט החזרתי לו בחזרה, וכמה כמו שני ילדים קטנים התקוטטנו על המיטה, עד שהוא נתן לי מכה והתחיל לברוח ולרדת בגרם המדרגות, רדפתי אחריו עם פטריק הבובה שלי, הוא פנה שמאלה ואני אחריו רצה במסדרון כמו משוגעת.
"אוקיי אוקי רדי ממני משוגעת אחת!" מלמל ארון כשהוא מתגונן בעזרת ידיו מפני פטריק.
"תגיד שאתה מצטער.!"
"אבל אני לא!" שבתי להרביץ לו-
"אני באמת לא מצטער אם! תראי יצאת לחוץ, ראית אור יום, זה היה עד כדי כך גרוע?" הפסקתי בבת אחת, והתבוננתי מסביבי, לא שמתי לב שיצאתי מן המיטה לאחר ארבעה ימים שאני מתחבאת בתוכה, השד יודע ממה.
"אתה חתיכת ממזר קטן!" שלבתי את ידי ברוגז.
"כן, תודה." הוא חייך,
"זאת לא הייתה מחמאה…:"
"הרשי לי לדמיין שכן." החיוך הזחוח המשיך להתנגן לו על הפרצוף, כששתי גומות מרצדות להן.
"אני שונאת אותך." הרבצתי לו בחיוך,
"אני יודע" אמר ולאחר שנייה הוסיף-
"אה ו..אני מצפה לראות אותך מחר בבוקר בבית הספר, אה ואל תנסי להתחמק, עד עכשיו הייתי עדין, אבל את יודעת ואני יודע שאני לא אהסס להשתמש בנשק קטלני יותר." הוא פרע את שערותיי הבלונדיניות וצבט אותי באפי.
"כבר אמרתי לך שאני שונאת אותך?!"
הוא רק חייך ופנה לכיוון ביתו.